חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

לאחר כחצי שנה של רכיבה משותפת

כל אחד מאתנו רוכב בקצב ובמסלול מעט שונה

גם אופי ומטרות הבלוג מעט שונים

מכאן והלאה הסיפורים יפורסמו בבלוגים נפרדים

המקומות שאנחנו עוברים בהם הם באמת רחוקים בקנה מידה שאני לא רגיל אליו. כל פעם מחדש עולות לנו המחשבות של " איפה אנחנו?" "מה זה המקום הזה?" "איך הגעתי הנה?", אי אפשר שלא לחשוב על זה. לפני חודשיים עוד היינו בסין, שזה במובנים מסויימים עוד לגיטימי. למרות שזה שהיית בסין לא אומר הרבה, היא ענקית. זה מצחיק, יש מקומות במערב סין (קשגר לדוגמא) שבקו אווירי הם יותר קרובים לירושלים מאשר לבייג'ינג, קצת פחות מחצי מהדרך בין סין לתורכיה עברנו בתוך בסין, ואם היינו מתחילים את הטיול הזה בביג'ינג, שהיא במזרח, אז הדרך מסין לתורכיה הייתה למעשה רובה בתוך סין. י

מהרגע שעזבנו את סין הגענו לרצף של מדינות שאני באופן אישי לא ידעתי על קיומן לפני הטיול הזה, והשם שלהן תמיד היה אומנם מוכר אבל מנותק מהמציאות, מקומות שלא הייתי בטוח שאני לא ממציא אותם. והעניין הזה הולך ותופס תאוצה ככל שהטיול מתקדם . זה התחיל בקירגזיסטן וזה הולך ומתגבר עד אזרבייג'ן. כל מיני ארצות שבמקום "מרכזי" כמו הארץ אפשר לחשוב ששם זה הקצה של העולם. אני זוכר את עצמי מסתכל בשיעורי גיאוגרפיה על מפות של העולם ומתקשה להאמין שהמקומות האלה באמת קיימים, שהנקודות האלה על המפה יש להם כיסוי במציאות ושבאמת גרים שם אנשים.י

לכל ארץ כזאת, אפילו שלפעמים בדרך זה נראה חסר סיכוי, יש כמה ערים גדולות שבהם יש פחות או יותר הכל, בהם תמיד אפשר להזמין המבורגר ולהרגיש באמריקה. אבל איך שלא תסובב את זה וכמה שהעיר לא תהיה גדולה תמיד בסוף הערב כשתצא החוצה זה תמיד יסתיים בסטאן. ס

ערי הבירה זה מילא, בדרך, כשרוכבים על כבישים מרוחקים ואז מגיע החושך וצריך לעצור וללכת לישון, אז נדחפים רגע לאיזו פינה, עולים או יורדים כמה מדרגות מהכביש, מנסים לתפוס טיפה מרחק כדי שלא יציקו לנו, ואז כשהחושך יורד והולכים לישון מרגישים מאוד מאוד רחוק. מפתה להרגיש שפה זה קצה העולם, שאתה נמצא באיזה חור.י

ביסודי חשבתי שמי שגר ברחוב הסתת גר בחור כי הוא רחוק נורא מבית הספר, ובכלל זה הצד השני של השכונה, ואז כשעברתי לתיכון היה נדמה שצור הדסה זה חור אמיתי כי מי שגר שם מתעורר כל בוקר בשש בבוקר כדי לא לאחר לבית ספר שזה נורא רחוק ונורא מוקדם. כשמגיעים לצבא, תמיד צוחקים על החברה שלא גרים בירושלים או בתל אביב שהם גרים בחור. י

המונח חור קיבל בטיול הזה באמת מימדים חדשים. כל פעם מוזרה לי המחשבה שאני הולך והאנשים שאני פוגש בדרך נשארים פה. תמיד כשנתקלים באיזה פרצוף שנראה כאילו גזרו אותו מאיזה סרט שנגמר תוך תשעים דקות, מדהים לחשוב איך אותו ירח זורח גם כאן, ואיך גם כאן השמש משלימה את הסיבוב שלה כל יום. י

ובכל זאת משהו כאן לא מרגיש לי מנותק. וזה לא בגלל שכל כפרי יודע לספר לנו ששרון נמצא כרגע בתרדמה והחבר שלו יודע לעשות פנטומימה של רובה ובתנועות ידיים לספר על הסכסוך הישראלי פלשתינאי, משהו פה הגיוני לי בזכות ההמשכיות של הטיול והעובדה שאת רצף הנקודות בין שיאן לדושנבה מחבר קו אחד ושאת הקו הזה עברנו על אופניים. ההמשכיות של הטיול מאירה אור אחר לגמרי על כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, מרוחק ככל שיהיה, ועל המרכזיות והשוליים הגיאוגרפים של העולם. בטיולים שעשיתי בחו"ל עד עכשיו תמיד הייתה את ההפרדה בין הארץ לבין החוץ לארץ. הקו המחבר הזה היה בלתי מורגש, והטיול כאילו היה שייך למציאות אחרת, ומה שמחבר אותו הוא דיילות מתוקות, סרט או שניים, מושבים כחולים ואנטרקונטיננטליה בנחיתה ובהמראה, תמיד נפרדתי מהמציאות בכניסה לאזור של הדרכונים וחזרתי אליה בחיבוקים באולם קבלת הפנים בטרמינל שתיים או שלוש. מה שבאמצע זה כאילו כוכב אחר, שהוא מחוץ למקשה שלנו

אבל בטיול הזה התחושה היא שונה לגמרי. מאז שיצאנו לדרך עברנו כבר שלושה שעונים, השעה בדושנבה כרגע היא שתיים בלילה ובשיאן השעה כבר חמש בבוקר. העובדה שקו מציאותי מחבר ביני לבין סין נותנות תחושה אחרת לפלח הזה של העולם תחושה אמיתית של כדור שאין לו סוף, כאילו מבטלת את הקצה ואת החור.ה

אמנם לא התחלתי את הטיול הזה בבית, וטגי'קית זו לא בדיוק שפת האם שלי, אבל לתחושה של המרחק הייתה לי כבר חצי שנה להתרגל, עם זאת אני ממש כבר לא חושב שטג'יקיסטן זה חור, וזה נהדר.ה

גאון מי שהמציא את הירידות... האגם פה למטה נקרא אגם קרקול ואומרים שהוא נוצר מנפילה של מטאור. אם אחרי כל נפילה של מטאור מצפה לנו כזאת ירידה זה לא נשמע לי כזה אסון

כמו כל דבר טוב גם ירידות מסתיימות, ככה זה נראה מלמטה

עדיין יפה

זה כובע קירגיזי, פה קוראים לו קלפק

ולקרגיזי הזה אולי קוראים מתן

דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם. תמיד כשיושבים עם משפחה ועוברים על השמות של כולם, גם אנחנו וגם המארחים שלנו מתייאשים מייד מלנסות לזכור את השמות אחד של השני. מסתבר שמתן זה שם קרגיזי טיפוסי, לשני החברה פה למטה קוראים מתן. המשפחה סרבה להאמין ובקשה שנראה להם את הדרכון, אל תשאלו איזו חגיגה זו הייתה

מידי פעם יש גם פנצ'רים, הילדים מסביב נרתמו לעזרתנו, מה לעשות, מישהו חייב לתקן את הפנצ'ר



ההר מאחורה נקרא הר לנין, זה ההר השני בגובהו בטג'יקיסטן

בחיים שלנו לא חשבנו שנגיע כ"כ קרוב לאפגניסטן, הייתם מאמינים שהעצים מאחורה הם באפגניסטן? הדרך בין חורוג לקלאיקום עוברת לאורך הגבול של טג'יקיסטן ואפגניסטן. מכאן קשה לנחש שיש במדינה הזו מלחמות











מצד אחד

מלח וחמאה בתה פמירי

בתו של ראש העיר בפמיר פונה אלנו בנימוס ושואלת עם אנחנו רוצים תה טרדישיונל פמיר. תה מיוחד ששותים בפמיר, מה שנחשף לנו בפעם הראשונה בביתה של המורה לאנגלית באליצ'ור ואחר כך גם במקומות נוספים. י

לא מכובד לסרב להצעות מסוג זה, מה גם שאי אפשר, והתה כבר בדרך. מגיע תה לבן שלא מנבא רעות, נראה כמו תה אנגלי רגיל עם חלב. עוד בטרם הספקנו ללגום, והנערה מגישה לנו קוביות חמאה. נבוכים מהסיטואציה הלא ברורה, היא ממשיכה בהדגמה ומכניסה קוביה לתה, עיני ופי נפערים בפליאה. י

יואב מעז ראשון ומכניס גם הוא קוביה לתה ולוגם. פניו מתעוותות ולדבריו יש מלח בתה. לקח לי עוד דקות ארוכות עד שאזרתי עוז ללגום מעט תה טרדישיונל פמיר, שמורכב מחלב עזים חמאה ומלח. י

מי צוחק על מי בפמיר

אנחנו יושבים בזולה יפה, מעט לפני חורוג, ולפתע מגיחה קבוצת נערים נעמדת ובוהה בנו, ארז לא מתבלבל מסב את תשומת לבי, מצביע עליהם ומתחיל לצחוק. י
כשהילדים נוגעים לארז באופניים ומתעניינים מה זה הספידומטר, מנסים את המקשים, שואלים היכן לוחצים ומה כל הכפתורים האלה, הוא מקיש לילדים על האף, מושך קלות באוזן ומתפעל בקול מהיצור האנושי. עכשיו כולם צוחקים ולא ברור מי מסתכל על מי, ומי כאן עוף מוזר ושונה בנוף המקומי. י

כדור עף בהרי פמיר

בדרכנו בפמיר היו הרבה מגרשי כדור עף, נראה שזה ספורט לאומי. אני תוהה מדוע דווקא כדורעף. יואב סבור שפשוט אין מקום למגרשי כדורגל גדולים בפמיר, הערוצים צרים מידי ואין שדות פתוחים בגודל המתאים, וודאי שאין כסף להשקיע במגרשי כדורסל יקרים. זו השערה בלבד אתם מוזמנים להציע רעיונות נוספים. י

החמאם הפמירי בג'לונדי

יש שלב בחייו של גבר יהודי, שהוא מגלה שרובו המוחץ של העולם אינו נימול, ומאוד מביך להתערטל בפומבי בחברת העולם הלא יהודי. בעוד מחשבה זו מטרידה אותי, ארז ואני מתארגנים יחדיו ללכת לחמאם בג'לונדי. אני מהסס, אבל במבט חטוף מעבר לכתף אנו רואה את ארז, גדול המימדים, וכל חששותי נמוגו. י

אני נכנס לחמם וראו זה פלא, כולם כאן נימולים. כולם מסתכלים עלינו ורואים שגם אנחנו חלק מהחברה הרי גם אני נימול. ממצב של שפיפה אני מיד מזדקף מישיר מבט ונכנס בגאווה לחמאם. י

מעט לפני הגבול בין קירגיזטן לטג'יקיסטן, אזלו כוחותינו מהמאמץ בעליה התלולה להרי פמיר. ערב יורד ואנחנו עוצרים למנוחת לילה אצל משפחה שברשותם כמה בתים, צאן, יקים, ונול אריגה שבנות המשפחה עובדות עליו ללא הרף. לאחר ארוחת הערב לירון פונה לאם המשפחה ושואלת אם השטיחים שהם אורגים למכירה. המשפחה מתלחששת קלות והאם עונה שכן ושהעלות היא מאה דולר למטר שזה מחיר סביר לשטיח מסוג זה בארץ, אולי מעט יקר אבל סביר. י

כמטיילים מנוסים אנו פותחים במלאכת המיקוח. לקח לנו זמן להבין מה עלות השטיח ובכמה היא באמת מוכנה למכור לנו אותו. י לבסוף המחיר נסגר על חמש דולר למטר. אני נשארתי עם המחשבה הנוגה על היחס בין מה שאנו משלמים כצרכן סופי לעלות המוצר בבית יוצרו. י

באמצע ההרים, אין כאן כלום, לא גדר לא שלט, רק שתי מכליות דלק שפרקו ממשאיות ישנות, והפכו אותן לבית מגורים ומשרדי מעבר גבול בין קירגיזסטן לטג'יקיסטן. לא כל כך בריא לגור בתוך מכלית דלק לשעבר, אבל כנראה שאין להם יותר מידי ברירה. י

עובדה מאוד מוזרה בעיניים הישראליות שלנו, היא שבשתי המדינות אנשי הביטחון, שוטרים וחיילים אינם חמושים. בוקר אחד עבר לידנו גיפ שבו נהג חייל עם פמליה של ארבעה אזרחים נוספים, חלקם מעונבים. הנהג טען שהוא הרמטכ"ל והבחור המעונב הוא שר הביטחון, גם הם לא נשאו נשקים. לאורך הגבול עם אפגניסטן היו בודדים שנשאו נשק, והחמוש הבודד במעבר הגבול נשא רובה קלצניקוב ישן. י

אחד הדברים היפים כאן בהרי פמיר הוא האופן בו לוחצים ידיים. ילדים, נשים, גברים מושיטים יד ימין פתוחה לוחצים קלות ובו זמנית את יד שמאל הם מצמידים לחזה, אל הלב. אופן נוסף הוא ללחוץ עם שתי ידיים ולהנהן עם הראש. י
בעיני זה ממש יפה ונותן הרגשה של קרבה וחמימות. י

התעוררנו מוקדם בבוקר, אחרי לילה נעים נוסף שעבר עלינו בעוד אחד מאינספור מעבירי המים שיש מתחת לכבישים.הסינים כרגיל לא מפסיקים להרשים בכל הנוגע לכבישים ותעבורה בארצם הענקית והכביש הארוך שחוצה את מדבר הטקלמקאן בנוי כולו על סוללת עפר בגובה מטר וחצי כדי להגן עליו מחולות המדבר.מעביר מים, כפי שקל לנחש, זה בסה"כ שער שחוצה את הסוללה. אם הייתי מטיילת בכל דרך אחרת ולא באופניים ספק אם הייתי בכלל מבחינה במעבירים האלה שמופיעים בעקשנות ועקביות כל ק"מ וחצי בערך, אבל על אופניים מעבירי המים נהיים חלק חשוב עד קריטי בדרך. הם כמו חבר אמת, נאמנים ותמיד אפשר לסמוך עליהם, הם אף פעם לא יאכזבו. גם בשיא הצהריים תמיד נוכל למצוא בזמינות מקום מוצל, קריר יחסית,מוגן מרוח ועם פרטיות. הם מתאימים לכל צרכיו של הרוכב הפשוט- אם צריך דחוף לשירותים כדי להתרוקן מכמויות המים האדירות שאנחנו צורכים, אם השמש והרוח מגזימות לגמרי וחייבים לכבות אותן לכמה דקות, אם רוצים לאוורר קצת את הגוף מהטיץ והכרית שבחום הכבד נהיים מעיקים יותר מתמיד או סתם אם רוצים לפטפט קצת ולהשלים שעות שינה- לכל אלה ועוד מעבירי המים הם המקום המתאים. הרבה שעות יפות בטיול עברו במנהרות הקטנות האלה, שוכבים על הגב, מצננים טמפרטורות, מביטים בבטן הקטנה שנוצרת בבטון כל פעם שמשאית עמוסה עוברת, ודאי לא מנחשת את קיומנו, ומתכננים תכניות לעתיד הרחוק וגם לזה הקרוב יותר, זה שיגיע כבר היום בארוחת הצהריים. ו

כבר יומיים שהרוח מתעללת בנו ונושבת ללא הרף בדיוק בפנינו. אתמול נשברנו ועצרנו מוקדם אחרי שהחלטנו שאין שום סיכוי שמחר הרוח תמשיך לנשב באותו הכיוון.די, כמה אפשר. אופטימים שכמונו אמרנו והאמנו שטיפשי להמשיך ולרכב בקצב המרגיז הזה כשהגוף כולו נלחם כשמחר בוודאי ובוודאי שהרוח תנשב בכיוון ההפוך בדיוק ותישא אותנו במהירות מסחררת אל מעבר למדבר, אל קשגאר, העיר הרחוקה בעולם

ליתר ביטחון התעוררנו מוקדם כשהרוח חלשה ולדאבוננו גילינו שהרוח בשלה.כיוון אחד ויחיד בראשה- מזרחה מזרחה מזרחה. אין מה לעשות, גם היום נפדל בדיוק כנגדה. ובכל זאת בבוקר הרוח חלשה והדרך רצה. ארוחת הבוקר המתוכננת לנו היא כ50 ק"מ מכאן והרעב הבריא הוא תמריץ מצוין לרכיבה בקצב. האויר בהיר יחסית הבוקר וניתן לראות את ההרים הכבירים הצבעוניים שלצידי הדרך. יש רגעים כאלה שהכל קל בפנים ויפה בחוץ וכל מה שאפשר לחשוב עליו הוא כמה נעים לרכב

ובכל זאת לארוחת הבוקר אנחנו כבר מגיעים מותשים. הרוח מתחזקת היום מוקדם מאתמול ובק"מ האחרונים היא חוזרת להיות שותפה מלאה ולא רצויה של כל פידול ופידול. המקום שבו עצרנו הוא מסעדת דרכים קלאסית שעיקר לקוחותיה הם נהגי משאיות כרסתנים עם ידיים שריריות (כפי שג'ובו איבחן, לנהגי משאית יש מבנה גוף אוניברסלי). מנסיוננו אלה הן המסעדות הטובות ביותר שאפשר למצוא. כשאתה רעב כל מה שצריך זה אוכל טעים, מהיר,זול, והמקומות האלה תמיד מלווים בסקרנות וחיוביות כלפינו. רוכבי אופניים זה עם שאוהב תשומת לב בדיוק מהסוג שמקומות כאלה יכולים לספק. הם מכבדים אותנו במישמשים מתוקים ועסיסיים ואנחנו מביטים בדאגה בעץ שעומד מולנו וממשיך להתכופף ולהטלטל לכיוון הלא נכון


כשאנחנו יוצאים שוב לדרך הרוח כבר בתנופה, נובחת באוזניים ביללות מתגרות, מוסיפה 50 ק"ג לכל זוג אופניים, מעלה אבק לאויר ויוצרת מסך עמום ואפרורי להוסיף לכל שאר מגרעותיה הרבות.אנחנו מפדלים בשתיקה.מתישהו בדרך ראינו מולנו משאית ענקית ומשונה שנעצרה כדי לעשות כמה בדיקות. ניגשנו לראות ולהפתעתינו ראינו בה 178 זוגות אוזניים מבצבצות ששייכות ל89 החמורים שנמצאים עליה. לאן שלא הסתכלנו היו חמורים נוערים ומרחרחים.הנהגים הסבירו לנו שהם קנו את החמורים בשוק בקשגאר ועכשיו הם לוקחים אותם במשאית למקום שמרוחק 5000 ק"מ מכאן, מסע שייקח להם כמעט חודש.פשוט לא ייאמן. הבנו שלכל זה יש טעם ושהנסיעה לקשגאר הולכת להשתלם אם יש שם שוק כזה פסיכי. רק נשאר לקוות שהחבר'ה השאירו כמה חמורים גם בקשגאר

?מה זה שגורם לפידול מול רוח פנים להיות כ"כ לא נסבל

מבט מדי פעם אל הספידומטר מראה שהקצב הוא של 11 ק"מ לשעה. בפידול בעליות רציניות מגיעים להרבה פחות מזה ועדיין אין לנו שום בעיה לפדל בשקט וללא כל תלונה. אז למה אנחנו מתעצבנים כ"כ הפעם? אולי יותר קשה לנו עם האויב הבלתי נראה הזה כי אנחנו יודעים שבאותה המידה הוא היה יכול להיות לטובתינו (יואב הוא שלוקח את זה באופן האישי ביותר, הוא רגיל מגיל צעיר שאיתני הטבע לטובתו). אולי זה כי הרעש באוזניים מטריד , כי הרוח היבשה והחמה מהולה בחול שורטת בעור ובשפתיים. ואולי סתם זה מרגיז להרגיש נמלה קטנה ומסכנה,להיזכר שהכל תלוי מאיפה עושים עלינו פווו. אבל הרי ברור שלכל זה צריך לשים סוף, שמתישהו מישהו יבין קצת לליבנו, כבר שלושה ימים שהרוח ככה ואנחנו חייבים להגיע לשוק יום א' בקשגאר ולשם כך צריך לרכב מעל מאה ק"מ ביום וברוח הזו ובחום הזה זה פשוט לא נעים. כ"כ הרבה הרים לצידנו, מתישהו אחד מהם רחום במיוחד ייעמד ויחסום את כל הזרם הזה שלא מפסיק לנוע ולגאוש, מתישהו כל האויר יצטרך לחזור למקום שממנו הוא בא, מתישהו נחצה את קו פרשת הרוח נתאחד ונזרום איתה יחד למחוז חפצנו המשותף

.אבל לא היום

הסיפור עוד ארוך, אבל לא אלאה אותכם בכולו. הרוח את כיוונה העיקש לא שינתה, גם היום, נקייה ומפוטמת בשעות שינה אני מביטה ביאוש בעלים ובענפים שכמעט תמיד מצביעים מזרחה. לפחות זה לא היה אישי כלפינו כל המשב הזה, ככה זה באיזור הזה של העולם. ובכל זאת הגענו. אחרי יום אחד קשה במיוחד שחתם שבוע אחד קשה במיוחד הגענו לעיר רחוקה ומפורסמת, עיר סוחרים עתיקה שראויה לקטע שלם משלה ואותו כנראה גם תקבל. רק אספר שתו"כ היום, כשכבר היה ברור שנגיע מאוחר חשבתי לעצמי שאין לי כח להתמודד בנוסף עם כל הטרחה שהגעה לעיר דורשת, זה מעבר שיכול להיות קשה ומעייף הרבה יותר אפילו מהיום עצמו. בא לי לפגוש מישהו שאני מכירה, שידע כבר הכל וירכך לנו את הנחיתה בציויליזציה. אבל בגילי, מי אני כבר מכירה שעוד מטייל? אף אחד. אולי בעצם אחד, אופיר שמו, ילד חמוד מאין כמוהו שכבר שלוש שנים לא פגשתי מאז השנת שירות. אבל מה הסיכוי? י

המסקנה היפה היא, שתמיד יש סיכוי... בכניסה למלון, אחרי חצות,מטונפת ומותשת נתקלתי בפרצוף עם שפם חדש אבל בכל זאת מוכר וחייכן ובידו אבטיח שתוך שנייה הצחיק אותי עד דמעות... וכל מי שקורא את זה ומכיר את הבחור המדובר מקנא בי מאוד ובצדק. כנראה שיש מישהו שמקשיב לבקשות החשובות באמת, שיודע מתי, איפה ובעיקר איך צריך לעבור קו פרשת הרוח.
[Photo]

אחרי שפגשנו כאן רוכבת אמריקאית שסיפרה לנו איך פעם, בדצמבר בטיבט, הרוח העיפה אותה והמשיכה לגלגל אותה ואת

אופניה גם אחרי שנפלו לרצפה אני מרגישה קצת טיפשי להתלונן

?אבל הרי זה לא רק להתלונן וחוץ מזה אם לא אעשה זאת בפניכם, אז בפני מי

אחרי עיכובים לא נגמרים שחלקם נבעו מביש מזל ורובם נבעו מטיפשות שלנו שנבעה היא מהעובדה שבעצם די כיף לנו ואולי אנחנו לא לגמרי רוצים לעזוב, התעוררנו לבוקר שללא ספק הוא האחרון שלנו בסין

ישנו בעיירת הגבול, מטרים ספורים בלבד מתחנת הצ'ק פוינט שהיא נקודת הפרידה שלנו מהמקום הענק הזה ששמו בקיצור הוא סין. המדבר העצום שליווה אותנו חלק מאוד נכבד מהטיול נעלם לחלוטין ביומיים האחרונים, לא להאמין באיזו חדות הוא השתנה לנו פתאום, פינה מקומו להרים כבירים וקו האופק הישר והאינסופי שהכרנו חסום היום בהרי ענק שקצוותיהם מושלגים וקרירות מרגשת נושבת מהם. כל אלה מעוררים אותנו לקראת המעבר לארץ חדשה אבל לא גורעים מהעצב הקל שאנחנו מרגישים מהמחשבה לעזוב את סין על כל מיליארד ומשהו תושביה הטובים. אבל היום זה יקרה. הלילה כבר נישן תחת שמיים קירגיזים
ניסינו להרוויח ארוחה סינית אחרונה שלא ממש הייתה מוצלחת והחלטנו שלא כך נזכור את האוכל הסיני. וכבר לא נשאר מה לעשות, רק לעבור בשער... כמובן שגם על המעבר עצמו יש הרבה מה לספר, אבל אם אגרר לספר עליו כבר לא ישאר לכם כח לקרוא את ההמשך ולי לא ישאר כח לכתוב אותו. תדמיינו כמה שוטרים וחיילים אפשר לעבור כשעוברים מסין לקירגיזסטאן וזה בערך זה

ארץ חדשה. ארץ שכנה. העיניים סקרניות ועירניות, מחכות כבר להתחיל ולאבחן, לקלוט מילים,ללמוד שפת ידיים וללקט אנקדוטות משונות על עוד תרבות בעולם. אנשים בשלב זה עוד לא ראינו יותר מדי אבל לא היה צריך אותם כדי להתחיל ולהרגיש את השינוי. הכביש. בקו ישר ומוחלט הסתיים הכביש המדהים הסלול על כל מעבירי המים והשוליים הרחבים. ובמקומו? קדחת. עלייה בשיפוע שלא יעבור שום תקן ללא גרגיר אספלט אחד, רק אבנים איומות שגורמות לאופניים לטרטר,שוברות את הגב, מעיפות אבק והכל במהירות שיא מחרפנת של 4 קמ"ש. כל הזמן הזה עוקפים אותנו רכבים משונים ומצחיקים, נראים כאילו הועלו באוב מאיזה מחסן גרוטאות, הן יפות ויש להן סטייל ובא לי לשים אחת כזו לקישוט בגינה, אבל לא לרכב איתה על הכביש האיום הזה. השיפוע נהיה בדיחה והאבנים גדלות מרגע לרגע, אין שום סיכוי למצוא נתיב ביניהן, פשוט נוסעים לתוכן. איתרע מזלי ואני רוכבת בחברה של מקצוענים יוצאי טיפוסי הרים ומשפצי מעיינות שעבורם לקפץ על אבנים עם שישים ק"ג על האופניים זה לא כזה נורא, ואני נקרעת בין הרצון

לעמוד בקצב הקבוצתי ולפדל בשקט ובין הרצון לחזור הביתה עם צוואר וישבן דומים פחות או יותר למה שיש לי היום. מזל שהתבגרתי בשנתיים אחרונות. אני מקפלת את הזנב, יורדת מהאופניים ומתחילה לדחוף. מדהים לגלות שאני ממשיכה להתקדם כמעט ובאותו קצב. יואב מחליט לגלות סולידריות ולהצטרף אליי שלא ארגיש לבד, ממילא הוא יודע שהרבה יותר מצחיק לשמוע אותי רוטנת

שאר החברים (גם האמריקאים עוד כאן) ממש לא הרבה לפנינו וכולנו מתחילים להעריך את הסינים הרבה יותר. אבל יש לנו פיצוי. יופי אינסופי שאין לי איך לתאר אותו. זה מתחיל בהרים- גבעות ירוקות וחיות, סלעי חול נחשפים בשיפולים עגולים אדומים, קצוות משוננים חשופים וקצוות מושלגים. לא צריך לבחור, יש כאן הכל. והנחלים, גם הם יודעים שהגבול נעבר וכמו על פי סימן כולם זורמים פתאום בפכפוך נעים ובכחול טורקיז עמום שכזה, של מים שמקורם בקרחון גבוה אי שם בהרים. כפר קטן נגלה לעינינו, ירוק וקטן ויפה. ילד בן שמונה מרכיב את אחיו הקטן בן ה4 על סוס ענק והמון פרות רועות באחו אינסופי. לא רק ההרים והמרחבים יפים כאן, גם הכפרים, הכפריים והתלבושות. בניגוד לפלסטיקה המתאמצת והלא מצליחה של הסינים היופי כאן הוא כל כך טבעי, כל כך בקלות, כאילו בטעות אבל כל כך מורגש. יורטות עם קוי מתאר עגולים, מקושטים בעיטורים הקירגיזיים הפשוטים והמקסימים מעלות עשן לבן מארובות כמו בכפר קטקטים. ילדים צבעוניים ומטונפים מדלגים ביניהם ובין אינספור הבקר והסוסים והכל בתוך הירוק הרטוב הזה. לרכב בתוך תמונה. וכדי להוסיף על הכל, כולם כאן בעונת הילודה- סייחים מסורבלי רגליים, עייר קטן רוקד ריקוד שובב של צאצא שמח ועגלים קטנים עם עיני איילה, כולם כאן מראה שכיח ולא נשכח

רק חצינו קו סה"כ, לא יותר, ועוד לפני שאני יכולה אפילו להעיז ולומר שהייתי בקירגיזסטאן אני מיד מבינה שהכל כאן הולך להיות שונה. כבר יצא לי לחצות גבולות על אופניים בעבר אבל המעבר הזה הוא אחד החדים. סין נמתחת על פני כל כך הרבה ק"מ ואולי האפקט הוא כמו קפיץ כשמותחים אותו מאוד- כשהוא משתחרר הוא נזרק לעולם אחר

הם דומים לנו הרבה יותר, אין בזה ספק. השפה נקלטת יותר בקלות, האוכל מוכר יותר, לפעמים ברחובות ממש נדמה שאתה הולך בפרברי אשדוד של היום או אפילו ירושלים כמו שאני מדמיינת אותה לפני 30 שנה. אבל זה לא גורם לי עדיין להרגיש כאן יותר בבית. אולי זו הגישה המרגיזה לכסף, אולי זו החמוציות של הפקידים והאנשים שאנחנו תולים אותה בתסמונת אקס סובייטית, אבל עוד אין לי את תחושת האהבה שרחשתי לסין בסוף דרכנו, היא הייתה בית. כמובן שעוד מוקדם לסכם, אין מה להשוות את משך הזמן שעשינו בסין וגם זה לא יהיה פייר כלפי אנשים כמו מאיה, המלצרית המתוקה והקבועה שלנו שצוחקת ומשמחת כל יום מחדש, זהו סיכום ביניים בלבד, את מערכת היחסים שלי עם העם הקירגיזי עוד לא סיימתי, נחכה ונראה

וכדי לסיים בסוף טוב אספר את הסיפור הבא: אחרי פס בוצי וגשום במיוחד (עד היום האופניים לא התאוששו ממנו) אנחנו לא יכולים כבר לחכות להגיע ליעד הראשון שלנו, אוש- העיר השניה בגודלה. כאן זכינו לפיצוי האמיתי על כל מה שעברנו עד היום- על כביש סלול ונהדר סופסוף, בינות פרברים רגועים ויפים ניתן היה להבחין רק לרגע בשלושה הבזקים קצרצרים ומאושרים. כזאת רוח גב לא הייתה לי בחיי! 45 ק"מ עשינו בשעה אחת, כולל עצירות, לא כולל להתאמץ, פשוט תענוג, זה היה כמעט רוחני

הגענו לחורוג! שבהרי פמיר. חיוך רחב נמרח על פני וקריאות הידד נשמעות מעומק גרונה של לירון. י

מדוע שמחים? הרבה סיבות. י

ראשית אוכל, יש מגוון רחב, וניתן סוף סוף לנוח מהח'לב עם הח'ת הגרונית ומה"פלוף" שקשה לבלוע מרוב שמן, ומעצמים בלתי מזוהים שצפים עליו במסווה של בשר. אבל כל אלה באמת שוליים לעומת החוויה האדירה של הפמיר-היווי. י

ועכשיו לסיפור האוכל - מה שהושיב אותי על המחשב להעלות חוויות. ערב ארוך, הקיבה זועקת ואנחו מתישבים במסעדה. י

אור עמום בגוונים של אדום וכתום מאיר את השולחן, מוסיקת בר-מיצוות אופפת את המקום, רעש לא מחריש אוזניים, י אבל מעלה את ווליום הדיבור בכמה רמות. י

ניגשת אלינו בחורה שנראית רוסיה, עם עיניים פעורות עד כדי כך שכמעט וניתן לראות את חלל המוח מבעד למרווח שבין האישונים לריסים. לכשנרגעתי מעיניה המיוחדות, חיוכה חשף שיני זהב נוצצות בחזית פיה. לא ברורה לי תופעה זו, שהיא מאוד נפוצה באזור זה. לדעתי הם חושבים ששיני זהב הם כמו תכשיט או סתם מקום לאחסן בו זהב. י

לאחר שיחה בסימני ידיים, שימוש בקולות של חיות במקום שמות של בשרים, חיוכים, נהימות שקטות של כעס מאופק שלה ושלנו, ניגש בחור דובר אנגלית בסיסית ומנסה לתרגם את התפריט. המילה הראשונה שנשלפת כמעט לכל דובר אנגלית היא "טרדישיונל". י -במילים פשוטות ולאור הניסיון שצברנו עד כה, היא ארוחה עם אורז מלא שמן. אבל אל לנו לאכזב את המתורגמן הטג'יקי ומנה כזו כבר בדרך. הוא הבין את מצוקתינו והזמין עבורנו עוד שלוש מנות בשריות. י

יואב חזר מהשירותם ואנחנו מחכים למנה, ארז האכיל את עצמו בנתיים בכמה מנות אינסולין ואנחנו מחכים. . . מחכים . . . כמה מחכים? שעה, שעה פלוס. יואב קורא למלצרית ושואל בעברית מה עם האוכל?. סימני הידיים של ארז הבהירו לה את השאלה והיא עונה שעוד חמש דקות תגענה המנות. מיד פתחנו שעון ובתום שמונה דקות אנחנו מחליטים כאות מחאה לעשות עצמנו ישנים, או שזה היה רק תירוץ לנמנם לאחר שבועיים של השכמות בסביבות שבע בבוקר. י

עלי מוטלת המשימה להציץ ולראות שהמלצרית מגיעה ולתת את אות הנימנום. מגחחים ומצחקקים סוף סוף המלצרית מגיעה עם המנות. שלא על פי התיכנון אנחנו קמים ומתחילים לאכול. המנות טעימות לא כמו אוכל של אמא אבל אל לי להתלונן. בעודנו חוכחים בדעתינו אם יש סיכויי שתגיע מנת פיצוי, מגיעה לפתע המלצרית בעלת העיניים ושיני הזהב לשולחנינו עם בקבוק וודקה ומיץ תפוזים. י

שמחים מאושרים ומבולבלים מעט מה לעשות עם הפיצוי, ארז מתחיל למזוג את המשקאות לכוסות ואנו טועמים. פנינו מאופקות מגועל המשקה וקולות איכס נשמעות מעומק בטנינו. אין סיכויי שנגמור את המשקה ולכן אנו מוזגים כוסית גם לבר מן. י

לירון ניגשת אליו עם הכוסית, גם בכדי לאמר תודה וגם שיעזור לנו לסיים את המשקה. הבר מן מחייך לוגם וארשת פניו מתעוותת לחלוטין, גבותיו מתכווצות לחוטמו ושני חריצים עמוקים עולים מפיו עד לעיניו. י

אנו מצידו השני של בית הקפה מתפקעים מצחוק ומנסים לעכל את המתרחש. לפתע פונים אלינו חבורת גברים מאחד השולחנות ובפיהם הבשורה שהם אלה שהזמינו את המשקאות עבורנו וברשותינו הם יצטרפו לשולחן על מנת להסביר לנו כיצד יש לנהוג במשקאות, באיזה סדר לשתות ובכלל להעצים את החגיגה. י

אנו מהנהנים בראשינו ומיד נדחסים פנימה כדי לפנות מקום לאורחי הכבוד. צפופים יחדיו, ראש החבורה מוזג כוסית מלאה של הוודקה לכל אחד מהנוכחים, אני מרים גבה ושואל מה עם המיץ לא צריך לערבב?, לי בכלל בא מיץ נקי ללא וודקה. חברי אומרים אל דאגה והחגיגה נמשכת. כולם מרימים כוסית, כמה קריאות רמות ובסימנים ראש השולחן אומר שיש לשתות את הכוסית בלגימה אחת למרות שטעמה מחריד. לפני הלגימה מארחינו מוזגים כמה כוסות מלאות של המיץ ומניחים אותם על השולחן. לאחר הורדת הכוסית חברינו לוגמים מעט מהמיץ על מנת להעביר את הטעם הנורא של הוודקה. י

עוד זמן מה עובר ובצעד קליל ניגש אל לירון אחד הבחורים ומושיט לעברה כף יד פתוחה וממלמל כמה מילים ברוסית וטג'יקית, אנו מסרבים להבין את רצונו אך הוא בשלו מתעקש לקחת את ידה של לירון לריקוד. לאחר דיון קצר לירון באופן מפתיע אוזרת אומץ קמה ממקומה, נענת לבקשתו והשנים פוצחים בריקוד. כמובן שיואב מזנק למשמר ומכריז שברגע שנמאס תאמרי ומיד ננפנף אותו מכאן. הבחור היה חינני למדי, שמח מאוד מהסיטואציה, ולאחר כמה דקות לירון השילה את ידו ובחיוכים נפרדנו לשלום ופסענו למלון משועשעים מאוד מהערב המוזר. י

מורגב היא עיירה רחוקה, מאוד, מאוד, מאוד מכל מקום. י

חור - לא יענה להגדרה שלה, על מנת לסבר את האוזן היא רחוקה שלושה ימי נסיעה לכל כיוון עד לעיר מרכזית. י

הראשון שמקבל את פני בעיירה הוא כמובן סוחר הסמים ששולף ללא כל חשש שקית זעירה וממלמל בשפה שבין ג'יבריש לרוסית לקירגיזית. מבט חטוף בעיניו מבאר את רצונו ואני כמובן מסרב בנימוס. י

הפושע השני שנקרה בדרכנו הוא שודד האופניים שבתחילה טען שהן ניקנו. בשנית טען שהן מתנה, ולאחר שנאמר לו שאין לרכוש צמיגים מסוג זה, ושיפטרים כאלה יש רק באירופה חברו הודה שאולי הן גנובות. י

בחוץ שימשי ונעים, זאת בשל הגובה 4000 מ'. אנחנו נכנסים בסערה לקפה קטן בעיירה ומחנים את האופניים בפנים. הנוכחות שלנו ושל האופניים, מסיבית ומורגשת במיוחד. אנחנו קונים שני סניקרס בחמש סומוני מחליפים 100 דולר. לשם פרופורציה משכורת ממוצעת היא 30-50 דולר בחודש. יי

אנו חוכחים בדעתינו מה עוד לרכוש ויואב אומר שלחם לא יזיק, המוכרת אומרת שני סומוני. לא מכבודנו שירמו אותנו הרי הלחם היקר ביותר עולה סומוני 1 מיקוח קצר סוגר את השערוריה. עכשיו הבחור שעתיד להוביל אותנו למקום משכנינו הלילה פוצח בשיחה ערה עם לירון והיא כהרגלה מחייכת צוחקת ומקשיבה במלא הריכוז לסיפורים על הסיבות לצורתו ולצבעיו של הכובע הקירגיזי המסורתי. יי

י יייי יי ייי י ייייי ייי ייי י יי יי סיפור מהמסע עם רותי לפסגות קירגיזסטן

שעה וחצי של עמל קשה נתנו את פירותיהם. י
עכשיו אנחנו יושבים תחת שני ארזים אמירים המסוככים היטב מצד אחד, ועץ ארז נוסף שנפל, סוגר את הפאה הרביעית. ילא כך היה כשהגענו. י

רותי יואב ואני המתנו לארז ולירון שתרו אחר מקום נאה לישון בו. י
כאשר הגעתי אליהם מצאנו את ארז עומל בין הארזים, יכול להיות שיש לו חיבה פנימית לעצי ארז. י

ארז תאר לנו כיצד ערמת ענפים, שורשים חשופים בעובי של ירך וסלעים משוננים יהפכו לארמון פאר מוגן מגשם שבמרכזו מרפסת, רחבת בישול ומשטח אכילה רחב ידיים. כמובן שאני מגזים מעט, אבל ביחס לתנאים בטיול מסוג זה תאור הולם בהחלט. לא אכזבנו ואכן בנינו ארמון לתפארת, אך הוא הפך בהמשך לבית אירוח צפוף יותר מהמתוכנן. י

בתיזמון מושלם רותי נכנסת לארמון עם טחינה, ארז מוריד מהאש את הפסטה שרותי שפתה קודם לכן, לירון עם הרוטב, וכמובן מי הגיע - הגשם. אומנם רק טיפטוף, אבל מספיק על מנת להרטיב ולאפשר לארמון לסוכך עלינו, ולנו להתפעל מעמל ידינו. אנו זוללים, צוחקים ומרוצים מהעובדה שאנחנו יבשים כשלפתע מבליח ניצנוץ בליווי קולות, אני מקפץ ומצפה לפגוש בקג"ב או בחור מגודל שכוונתו מפוקפקת, הרי מי ישוטט בלילה אפלולי זה ועוד בגשם. מה גם ששעה קודם לכן עבר על פנינו אדם מבוגר שבידו נשק צלפים סוביטי שלדבריו נועד לצייד. י

יצאתי החוצה ופגשתי שני נערים בגיל העשרה שפנו אלי ברוסית, שפת גופם שידרה סוג של מצוקה מהולה בפחד ובעיקר חוסר אונים, אני לא ממש מבין את רצונם אך ברור לי שאין בכוונתם להרע לנו, ולכן אני מבקש מלירון שתעזור לי להבין את מבוקשם והיא מיד מדלגת החוצה. הם גוללו לפניה את סיפורם, ושאלו אם יש לנו פנס ואם נוכל לסייע להם למצוא את המאהל של "אקוטרק", לירון לא היססה לרגע ומיד הזמינה אותם לישון בחיכינו, וכך אנו צועדים ארבעתנו לעבר הארמון. כולנו מופתעים, מובכים מעט ולא מצליחים לתקשר, אך ברור שקר להם וקיבתם מקרקרת. י

הצענו להם טחינה אך הם העדיפו לחם עם ריבה, לאחר מכן הצענו להם לישון באוהל כאשר ארז ואני נישן בחוץ. אי אפשר לסרב להצעה מסוג זה והם מיד נכנסים פנימה, יואב רואה שגרביהם רטובות, ואני, ללא חשש מציע להם שני זוגות גרבי "סמרט וול" איכותיות מארה"ב. כולם שמחים ומאושרים הולכים לישון. י

בבוקר מופתעים לגלות ששני חברינו החדשים כבר אינם, הצצה חטופה לאוהל מבשרת שאתם נעלמו גם הגרביים ובמקומם יש שני זוגות גרביים מרוטות רטובות ומסריחות. י

משם החל המרדף אחרי "אקוטרק". שאלנו כל עובר אורח אם ניתקל בחברה והיכן הם. י
כמובן שכל החיפושים העלו חרס ועם זאת אני מאושר מהמחשבה שעזרנו לנערים במצוקה בשעת לילה רטובה וקפואה. י