tag:blogger.com,1999:blog-326896712011-08-30T08:22:45.134+08:00מסע אופניים חוצה אסיה - דפים מיומן מסעיואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.comBlogger371100tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-40998060170125650672007-09-17T16:33:00.000+08:002007-09-17T16:33:17.159+08:00<div align="right"><span style="font-size:180%;">זו הכתבה האחרונה בבלוג זה </span></div><div align="right"><span style="font-size:180%;">מוזמנים לעבור לבלוג החדש</span></div><div align="right"></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">לאחר כחצי שנה של רכיבה משותפת</div><div align="right">כל אחד מאתנו רוכב בקצב ובמסלול מעט שונה</div><div align="right"> </div><div align="right">גם אופי ומטרות הבלוג מעט שונים</div><div align="right">מכאן והלאה הסיפורים יפורסמו בבלוגים נפרדים</div><div align="right"></div><div align="right"></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right"><a href="http://bikesilk.blogspot.com/">היומן של ארז</a></div><div align="right"></div><div align="right"><a href="http://silkbike.blogspot.com/">היומן של יואב</a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4099806017012565067?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-13215454959634346542007-09-05T16:16:00.000+08:002007-09-05T16:16:34.401+08:00<div align="right">המקומות שאנחנו עוברים בהם הם באמת רחוקים בקנה מידה שאני לא רגיל אליו. כל פעם מחדש עולות לנו המחשבות של " איפה אנחנו?" "מה זה המקום הזה?" "איך הגעתי הנה?", אי אפשר שלא לחשוב על זה. לפני חודשיים עוד היינו בסין, שזה במובנים מסויימים עוד לגיטימי. למרות שזה שהיית בסין לא אומר הרבה, היא ענקית. זה מצחיק, יש מקומות במערב סין (קשגר לדוגמא) שבקו אווירי הם יותר קרובים לירושלים מאשר לבייג'ינג, קצת פחות מחצי מהדרך בין סין לתורכיה עברנו בתוך בסין, ואם היינו מתחילים את הטיול הזה בביג'ינג, שהיא במזרח, אז הדרך מסין לתורכיה הייתה למעשה רובה בתוך סין. <span style="color:#ffffff;">י</span><br /><br />מהרגע שעזבנו את סין הגענו לרצף<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSnCFv6MqI/AAAAAAAAAa4/nv8ujrWVtLc/s1600-h/IMG_0528.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103887932062315170" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSnCFv6MqI/AAAAAAAAAa4/nv8ujrWVtLc/s400/IMG_0528.jpg" border="0" /></a> של מדינות שאני באופן אישי לא ידעתי על קיומן לפני הטיול הזה, והשם שלהן תמיד היה אומנם מוכר אבל מנותק מהמציאות, מקומות שלא הייתי בטוח שאני לא ממציא אותם. והעניין הזה הולך ותופס תאוצה ככל שהטיול מתקדם . זה התחיל בקירגזיסטן וזה הולך ומתגבר עד אזרבייג'ן. כל מיני ארצות שבמקום "מרכזי" כמו הארץ אפשר לחשוב ששם זה הקצה של העולם. אני זוכר את עצמי מסתכל בשיעורי גיאוגרפיה על מפות של העולם ומתקשה להאמין שהמקומות האלה באמת קיימים, שהנקודות האלה על המפה יש להם כיסוי במציאות ושבאמת גרים שם אנשים.<span style="color:#ffffff;">י</span></div><span style="color:#ffffff;"></span><br /><div align="right"><br />לכל ארץ כזאת, אפילו שלפעמים בדרך זה נראה חסר סיכוי, יש כמה ערים גדולות שבהם יש פחות או יותר הכל, בהם תמיד אפשר להזמין המבורגר ולהרגיש באמריקה. אבל איך שלא תסובב את זה וכמה שהעיר לא תהיה גדולה תמיד בסוף הערב כשתצא החוצה זה תמיד יסתיים בסטאן. <span style="color:#ffffff;">ס</span><br /></div><div align="right"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSlnFv6MpI/AAAAAAAAAaw/1pyx4KytXeI/s1600-h/IMG_0539.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103886368694219410" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSlnFv6MpI/AAAAAAAAAaw/1pyx4KytXeI/s400/IMG_0539.jpg" border="0" /></a><br />ערי הבירה זה מילא, בדרך, כשרוכבים על כבישים מרוחקים ואז מגיע החושך וצריך לעצור וללכת לישון, אז נדחפים רגע לאיזו פינה, עולים או יורדים כמה מדרגות מהכביש, מנסים לתפוס טיפה מרחק כדי שלא יציקו לנו, ואז כשהחושך יורד והולכים לישון מרגישים מאוד מאוד רחוק. מפתה להרגיש שפה זה קצה העולם, שאתה נמצא באיזה חור.<span style="color:#ffffff;">י</span><br /></div><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><div align="right">ביסודי חשבתי שמי שגר ברחוב הסתת גר בחור כי הוא רחוק נורא מבית הספר, ובכלל זה הצד השני של השכונה, ואז כשעברתי לתיכון היה נדמה שצור הדסה זה חור אמיתי כי מי שגר שם מתעורר כל בוקר בשש בבוקר כדי לא לאחר לבית ספר שזה נורא רחוק ונורא מוקדם. כשמגיעים לצבא, תמיד צוחקים על החברה שלא גרים בירושלים או בתל אביב שהם גרים בחור. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right">המונח חור קיבל בטיול הזה באמת מימדים חדשים. כל פעם מוזרה לי המחשבה שאני הולך והאנשים שאני פוגש בדרך נשארים פה. תמיד כשנתקלים באיזה פרצוף שנראה כאילו גזרו אותו מאיזה סרט שנגמר תוך תשעים דקות, מדהים לחשוב איך אותו ירח זורח גם כאן, ואיך גם כאן השמש משלימה את הסיבוב שלה כל יום. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSj21v6MoI/AAAAAAAAAao/a8FfzExY5l8/s1600-h/IMG_0635.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103884440253903490" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSj21v6MoI/AAAAAAAAAao/a8FfzExY5l8/s400/IMG_0635.jpg" border="0" /></a><br />ובכל זאת משהו כאן לא מרגיש לי מנותק. וזה לא בגלל שכל כפרי יודע לספר לנו ששרון נמצא כרגע בתרדמה והחבר שלו יודע לעשות פנטומימה של רובה ובתנועות ידיים לספר על הסכסוך הישראלי פלשתינאי, משהו פה הגיוני לי בזכות ההמשכיות של הטיול והעובדה שאת רצף הנקודות בין שיאן לדושנבה מחבר קו אחד ושאת הקו הזה עברנו על אופניים. ההמשכיות של הטיול מאירה אור אחר לגמרי על כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, מרוחק ככל שיהיה, ועל המרכזיות והשוליים הגיאוגרפים של העולם. בטיולים שעשיתי בחו"ל עד עכשיו תמיד הייתה את ההפרדה בין הארץ לבין החוץ לארץ. הקו המחבר הזה היה בלתי מורגש, והטיול כאילו היה שייך למציאות אחרת, ומה שמחבר אותו הוא דיילות מתוקות, סרט או שניים, מושבים כחולים ואנטרקונטיננטליה בנחיתה ובהמראה, תמיד נפרדתי מהמציאות בכניסה לאזור של הדרכונים וחזרתי אליה בחיבוקים באולם קבלת הפנים בטרמינל שתיים או שלוש. מה שבאמצע זה כאילו כוכב אחר, שהוא מחוץ למקשה שלנו<br /></div><div align="right">אבל בטיול הזה התחושה היא שונה לגמרי. מאז שיצאנו לדרך עברנו כבר שלושה שעונים, השעה בדושנבה כרגע היא שתיים בלילה ובשיאן השעה כבר חמש בבוקר. העובדה שקו מציאותי מחבר ביני לבין סין נותנות תחושה אחרת לפלח הזה של העולם תחושה אמיתית של כדור שאין לו סוף, כאילו מבטלת את הקצה ואת החור.<span style="color:#ffffff;">ה</span></div><br /><div align="right">אמנם לא התחלתי את הטיול הזה בבית, וטגי'קית זו לא בדיוק שפת האם שלי, אבל לתחושה של המרחק הייתה לי כבר חצי שנה להתרגל, עם זאת אני ממש כבר לא חושב שטג'יקיסטן זה חור, וזה נהדר.<span style="color:#ffffff;">ה</span></div><br /><div align="right"><span style="color:#ffffff;"><span style="color:#000000;"></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103876606233555554" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtScu1v6MmI/AAAAAAAAAaY/LeFCm-oqj-o/s400/DSCF6498.JPG" border="0" /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-1321545495963434654?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-76194071995530823962007-09-05T16:15:00.000+08:002007-09-05T16:15:05.354+08:00<div align="right"></div><br /><br /><br /><br /><div align="right"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSNZlv6MkI/AAAAAAAAAaI/TpG7VK5-5Ns/s1600-h/IMG_0619.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103859748486918722" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSNZlv6MkI/AAAAAAAAAaI/TpG7VK5-5Ns/s400/IMG_0619.jpg" border="0" /></a> גאון מי שהמציא את הירידות... האגם פה למטה נקרא אגם קרקול ואומרים שהוא נוצר מנפילה של מטאור. אם אחרי כל נפילה של מטאור מצפה לנו כזאת ירידה זה לא נשמע לי כזה אסון</div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"><br />כמו כל דבר טוב גם ירידות מסתיימות, ככה זה נראה מלמטה</div><br /><div align="right">עדיין יפה<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103866165168058962" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSTPFv6MlI/AAAAAAAAAaQ/Blpgfil-Plg/s400/IMG_0632.jpg" border="0" /></div><br /><br /><div align="right"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSLSVv6MjI/AAAAAAAAAaA/0tj2ecrSkOE/s1600-h/IMG_0766.jpg"></a></div><br /><br /><div align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103857424909611570" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSLSVv6MjI/AAAAAAAAAaA/0tj2ecrSkOE/s400/IMG_0766.jpg" border="0" /><br /></div><br /><br /><div align="right">זה כובע קירגיזי, פה קוראים לו קלפק</div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right">ולקרגיזי הזה אולי קוראים מתן</div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"></div><div align="right">דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם. תמיד כשיושבים עם משפחה ועוברים על השמות של כולם, גם אנחנו וגם המארחים שלנו מתייאשים מייד מלנסות לזכור את השמות אחד של השני. מסתבר שמתן זה שם קרגיזי טיפוסי, לשני החברה פה למטה קוראים מתן. המשפחה סרבה להאמין ובקשה שנראה להם את הדרכון, אל תשאלו איזו חגיגה זו הייתה<br /></div><br /><div align="right"><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103834008747913682" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR1_Vv6MdI/AAAAAAAAAZQ/zwcPjz_6Oa8/s400/DSCF6457.JPG" border="0" /><br /><p align="right">גם ב4000 מטר גובה יכול להיות חם מאוד</p><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSFb1v6MiI/AAAAAAAAAZ4/p_1de74JQoU/s1600-h/IMG_0756.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103850991048602146" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtSFb1v6MiI/AAAAAAAAAZ4/p_1de74JQoU/s400/IMG_0756.jpg" border="0" /></a><br />מידי פעם יש גם פנצ'רים, הילדים מסביב נרתמו לעזרתנו, מה לעשות, מישהו חייב לתקן את הפנצ'ר<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR67lv6MgI/AAAAAAAAAZo/Pl_C5h2KgZw/s1600-h/DSCF7078.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103839441881543170" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR67lv6MgI/AAAAAAAAAZo/Pl_C5h2KgZw/s400/DSCF7078.JPG" border="0" /></a><br /><br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR5iVv6MfI/AAAAAAAAAZg/5IuWjLpL8nQ/s1600-h/IMG_0550.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103837908578218482" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR5iVv6MfI/AAAAAAAAAZg/5IuWjLpL8nQ/s400/IMG_0550.jpg" border="0" /></a><br />ההר מאחורה נקרא הר לנין, זה ההר השני בגובהו בטג'יקיסטן<br /><br /><br /></div><br /><br /><div align="right"><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />בחיים שלנו לא חשבנו שנגיע כ"כ קרוב לאפגניסטן, הייתם מאמינים שהעצים מאחורה הם באפגניסטן? הדרך בין חורוג לקלאיקום עוברת לאורך הגבול של טג'יקיסטן ואפגניסטן. מכאן קשה לנחש שיש במדינה הזו מלחמות<br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR3XVv6MeI/AAAAAAAAAZY/x0cEPPOXg74/s1600-h/DSCF7051.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103835520576401890" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtR3XVv6MeI/AAAAAAAAAZY/x0cEPPOXg74/s400/DSCF7051.JPG" border="0" /></a><br /><br /><br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRz8Vv6McI/AAAAAAAAAZI/J3lNn9YK1Cg/s1600-h/DSCF6602.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103831758185050562" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRz8Vv6McI/AAAAAAAAAZI/J3lNn9YK1Cg/s400/DSCF6602.JPG" border="0" /></a><br /><br /><br /><br /><br /><br />מצד אחד<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRzMlv6MbI/AAAAAAAAAZA/RgkY0ngrHyM/s1600-h/IMG_0805.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103830937846297010" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRzMlv6MbI/AAAAAAAAAZA/RgkY0ngrHyM/s400/IMG_0805.jpg" border="0" /></a><br /><br />ומצד שני<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /></div><br /><br /><div></div><br /><br /><div></div><br /><br /><div></div><br /><div></div><div>החוויה בהרי הפמיר הייתה באמת חוויה נופית מיוחדת. ההרים האלה אין להם סוף, אם האנטרנט היה זז יותר מהר היינו מוסיפים עוד אבל כבר מאוחר, אולי מחר...<span style="color:#ffffff;">י</span><br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRtO1v6MaI/AAAAAAAAAY4/YcKxBMcbvbg/s1600-h/IMG_1098.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103824379431236002" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRtO1v6MaI/AAAAAAAAAY4/YcKxBMcbvbg/s400/IMG_1098.JPG" border="0" /></a> </div><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-7619407199553082396?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-3894027317834478052007-08-29T23:49:00.000+08:002007-08-29T23:49:15.058+08:00<div align="right"><span style="font-size:130%;color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right"><span style="font-size:130%;"><strong>מלח וחמאה בתה פמירי</strong></span> </div><br /><div align="right">בתו של ראש העיר בפמיר פונה אלנו בנימוס ושואלת עם אנחנו רוצים תה טרדישיונל פמיר. תה מיוחד ששותים בפמיר, מה שנחשף לנו בפעם הראשונה בביתה של המורה לאנגלית באליצ'ור ואחר כך גם במקומות נוספים. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><br /><div align="right">לא מכובד לסרב להצעות מסוג זה, מה גם שאי אפשר, והתה כבר בדרך. מגיע תה לבן שלא מנבא רעות, נראה כמו תה אנגלי רגיל עם חלב. עוד בטרם הספקנו ללגום, והנערה מגישה לנו קוביות חמאה. נבוכים מהסיטואציה הלא ברורה, היא ממשיכה בהדגמה ומכניסה קוביה לתה, עיני ופי נפערים בפליאה.<span style="color:#ffffff;"> י</span> </div><br /><div align="right">יואב מעז ראשון ומכניס גם הוא קוביה לתה ולוגם. פניו מתעוותות ולדבריו יש מלח בתה. לקח לי עוד דקות ארוכות עד שאזרתי עוז ללגום מעט תה טרדישיונל פמיר, שמורכב מחלב עזים חמאה ומלח. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-size:130%;"><strong>מי צוחק על מי בפמיר</strong></span> </div><br /><div align="right">אנחנו יושבים בזולה יפה, מעט לפני חורוג, ולפתע מגיחה קבוצת נערים נעמדת ובוהה בנו, ארז לא מתבלבל מסב את תשומת לבי, מצביע עליהם ומתחיל לצחוק. <span style="color:#ffffff;">י</span><br />כשהילדים נוגעים לארז באופניים ומתעניינים מה זה הספידומטר, מנסים את המקשים, שואלים היכן לוחצים ומה כל הכפתורים האלה, הוא מקיש לילדים על האף, מושך קלות באוזן ומתפעל בקול מהיצור האנושי. עכשיו כולם צוחקים ולא ברור מי מסתכל על מי, ומי כאן עוף מוזר ושונה בנוף המקומי. <span style="color:#ffffff;">י</span><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104060856035586738" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtVETlv6MrI/AAAAAAAAAbA/NHMLlMaMVYc/s400/DSCF6705.JPG" border="0" /><br /><span style="font-size:130%;"><strong>כדור עף בהרי פמיר</strong></span></div><br /><div align="right">בדרכנו בפמיר היו הרבה מגרשי כדור עף, נראה שזה ספורט לאומי. אני תוהה מדוע דווקא כדורעף. יואב סבור שפשוט אין מקום למגרשי כדורגל גדולים בפמיר, הערוצים צרים מידי ואין שדות פתוחים בגודל המתאים, וודאי שאין כסף להשקיע במגרשי כדורסל יקרים. זו השערה בלבד אתם מוזמנים להציע רעיונות נוספים. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right"><strong><span style="font-size:130%;">החמאם הפמירי בג'לונדי</span></strong> </div><br /><div align="right">יש שלב בחייו של גבר יהודי, שהוא מגלה שרובו המוחץ של העולם אינו נימול, ומאוד מביך להתערטל בפומבי בחברת העולם הלא יהודי.<span style="color:#ffffff;"> </span>בעוד מחשבה זו מטרידה אותי, ארז ואני מתארגנים יחדיו ללכת לחמאם בג'לונדי. אני מהסס, אבל במבט חטוף מעבר לכתף אנו רואה את ארז, גדול המימדים, וכל חששותי נמוגו. <span style="color:#ffffff;">י </span></div><br /><div align="right">אני נכנס לחמם וראו זה פלא, כולם כאן נימולים. כולם מסתכלים עלינו ורואים שגם אנחנו חלק מהחברה הרי גם אני נימול. ממצב של שפיפה אני מיד מזדקף מישיר מבט ונכנס בגאווה לחמאם. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><br /><div align="right"><br /><span style="font-size:130%;"><strong>כמה זה עולה בפמיר? </strong></span><span style="font-size:78%;color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right">מעט לפני הגבול בין קירגיזטן לטג'יקיסטן, אזלו כוחותינו מהמאמץ בעליה התלולה להרי פמיר. ערב יורד ואנחנו עוצרים למנוחת לילה אצל משפחה שברשותם כמה בתים, צאן, יקים, ונול אריגה שבנות המשפחה עובדות עליו ללא הרף. לאחר ארוחת הערב לירון פונה לאם המשפחה ושואלת אם השטיחים שהם אורגים למכירה. המשפחה מתלחששת קלות והאם עונה שכן ושהעלות היא מאה דולר למטר שזה מחיר סביר לשטיח מסוג זה בארץ, אולי מעט יקר אבל סביר. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><br /><div align="right">כמטיילים מנוסים אנו פותחים במלאכת המיקוח. לקח לנו זמן להבין מה עלות השטיח ובכמה היא באמת מוכנה למכור לנו אותו. <span style="color:#ffffff;">י</span> לבסוף המחיר נסגר על חמש דולר למטר. אני נשארתי עם המחשבה הנוגה על היחס בין מה שאנו משלמים כצרכן סופי לעלות המוצר בבית יוצרו. <span style="color:#ffffff;">י</span><br /></div><br /><div align="right"><span style="font-size:130%;color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right"><strong><span style="font-size:130%;">הרמטכ"ל בלתי חמוש</span></strong></div><br /><div align="right">באמצע ההרים, אין כאן כלום, לא גדר לא שלט, רק שתי מכליות דלק שפרקו ממשאיות ישנות, והפכו אותן לבית מגורים ומשרדי מעבר גבול בין קירגיזסטן לטג'יקיסטן. לא כל כך בריא לגור בתוך מכלית דלק לשעבר, אבל כנראה שאין להם יותר מידי ברירה. <span style="color:#ffffff;">י </span></div><br /><div align="right">עובדה מאוד מוזרה בעיניים הישראליות שלנו, היא שבשתי המדינות אנשי הביטחון, שוטרים וחיילים אינם חמושים. בוקר אחד עבר לידנו גיפ שבו נהג חייל עם פמליה של ארבעה אזרחים נוספים, חלקם מעונבים. הנהג טען שהוא הרמטכ"ל והבחור המעונב הוא שר הביטחון, גם הם לא נשאו נשקים. לאורך הגבול עם אפגניסטן היו בודדים שנשאו נשק, והחמוש הבודד במעבר הגבול נשא רובה קלצניקוב ישן. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><br /><div align="right"><br /><strong><span style="font-size:130%;">יד על הלב בפמיר</span></strong></div><br /><div align="right">אחד הדברים היפים כאן בהרי פמיר הוא האופן בו לוחצים ידיים. ילדים, נשים, גברים מושיטים יד ימין פתוחה לוחצים קלות ובו זמנית את יד שמאל הם מצמידים לחזה, אל הלב. אופן נוסף הוא ללחוץ עם שתי ידיים ולהנהן עם הראש. <span style="color:#ffffff;">י</span><br />בעיני זה ממש יפה ונותן הרגשה של קרבה וחמימות. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-389402731783447805?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-64711674188899814942007-08-29T23:40:00.000+08:002007-08-29T23:40:58.876+08:00<div align="right"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY8SoXaB0I/AAAAAAAAAUw/K826eVDrszM/s1600-h/DSCF5611.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5081815520305088322" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" height="263" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY8SoXaB0I/AAAAAAAAAUw/K826eVDrszM/s400/DSCF5611.JPG" width="400" border="0" /></a><br />התעוררנו מוקדם בבוקר, אחרי לילה נעים נוסף שעבר עלינו בעוד אחד מאינספור מעבירי המים שיש מתחת לכבישים.הסינים כרגיל לא מפסיקים להרשים בכל הנוגע לכבישים ותעבורה בארצם הענקית והכביש הארוך שחוצה את מדבר הטקלמקאן בנוי כולו על סוללת עפר בגובה מטר וחצי כדי להגן עליו מחולות המדבר.מעביר מים, כפי שקל לנחש, זה בסה"כ שער שחוצה את הסוללה. אם הייתי מטיילת בכל דרך אחרת ולא באופניים ספק אם הייתי בכלל מבחינה במעבירים האלה שמופיעים בעקשנות ועקביות כל ק"מ וחצי בערך, אבל על אופניים מעבירי המים נהיים חלק חשוב עד קריטי בדרך. הם כמו חבר אמת, נאמנים ותמיד אפשר לסמוך עליהם, הם אף פעם לא יאכזבו. גם בשיא הצהריים תמיד נוכל למצוא בזמינות מקום מוצל, קריר יחסית,מוגן מרוח ועם פרטיות. הם מתאימים לכל צרכיו של הרוכב הפשוט- אם צריך דחוף לשירותים כדי להתרוקן מכמויות המים האדירות שאנחנו צורכים, אם השמש והרוח מגזימות לגמרי וחייבים לכבות אותן לכמה דקות, אם רוצים לאוורר קצת את הגוף מהטיץ והכרית שבחום הכבד נהיים מעיקים יותר מתמיד או סתם אם רוצים לפטפט קצת ולהשלים שעות שינה- לכל אלה ועוד מעבירי המים הם המקום המתאים. הרבה שעות יפות בטיול עברו במנהרות הקטנות האלה, שוכבים על הגב, מצננים טמפרטורות, מביטים בבטן הקטנה שנוצרת בבטון כל פעם שמשאית עמוסה עוברת, ודאי לא מנחשת את קיומנו, ומתכננים תכניות לעתיד הרחוק וגם לזה הקרוב יותר, זה שיגיע כבר היום בארוחת הצהריים. <span style="color:#ffffff;">ו</span><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY6QYXaByI/AAAAAAAAAUg/tnvJ2Ir_UTk/s1600-h/DSCF5604.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5081813282627127074" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 371px; CURSOR: hand; HEIGHT: 270px" height="300" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY6QYXaByI/AAAAAAAAAUg/tnvJ2Ir_UTk/s400/DSCF5604.JPG" width="371" border="0" /></a><br /></div><br /><br /><div align="right"><br /></div><div align="right">כבר יומיים שהרוח מתעללת בנו ונושבת ללא הרף בדיוק בפנינו. אתמול נשברנו ועצרנו מוקדם אחרי שהחלטנו שאין שום סיכוי שמחר הרוח תמשיך לנשב באותו הכיוון.די, כמה אפשר. אופטימים שכמונו אמרנו והאמנו שטיפשי להמשיך ולרכב בקצב המרגיז הזה כשהגוף כולו נלחם כשמחר בוודאי ובוודאי שהרוח תנשב בכיוון ההפוך בדיוק ותישא אותנו במהירות מסחררת אל מעבר למדבר, אל קשגאר, העיר הרחוקה בעולם<br /><br />ליתר ביטחון התעוררנו מוקדם כשהרוח חלשה ולדאבוננו גילינו שהרוח בשלה.כיוון אחד ויחיד בראשה- מזרחה מזרחה מזרחה. אין מה לעשות, גם היום נפדל בדיוק כנגדה. ובכל זאת בבוקר הרוח חלשה והדרך רצה. ארוחת הבוקר המתוכננת לנו היא כ50 ק"מ מכאן והרעב הבריא הוא תמריץ מצוין לרכיבה בקצב. האויר בהיר יחסית הבוקר וניתן לראות את ההרים הכבירים הצבעוניים שלצידי הדרך. יש רגעים כאלה שהכל קל בפנים ויפה בחוץ וכל מה שאפשר לחשוב עליו הוא כמה נעים לרכב<br /><br />ובכל זאת לארוחת הבוקר אנחנו כבר מגיעים מותשים. הרוח מתחזקת היום מוקדם מאתמול ובק"מ האחרונים היא חוזרת להיות שותפה מלאה ולא רצויה של כל פידול ופידול. המקום שבו עצרנו הוא מסעדת דרכים קלאסית שעיקר לקוחותיה הם נהגי משאיות כרסתנים עם ידיים שריריות (כפי שג'ובו איבחן, לנהגי משאית יש מבנה גוף אוניברסלי). מנסיוננו אלה הן המסעדות הטובות ביותר שאפשר למצוא. כשאתה רעב כל מה שצריך זה אוכל טעים, מהיר,זול, והמקומות האלה תמיד מלווים בסקרנות וחיוביות כלפינו. רוכבי אופניים זה עם שאוהב תשומת לב בדיוק מהסוג שמקומות כאלה יכולים לספק. הם מכבדים אותנו במישמשים מתוקים ועסיסיים ואנחנו מביטים בדאגה בעץ שעומד מולנו וממשיך להתכופף ולהטלטל לכיוון הלא נכון<br /><br /><br />כשאנחנו יוצאים שוב לדרך הרוח כבר בתנופה, נובחת באוזניים ביללות מתגרות, מוסיפה 50 ק"ג לכל זוג אופניים, מעלה אבק לאויר ויוצרת מסך עמום ואפרורי להוסיף לכל שאר מגרעותיה הרבות.אנח<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY7fIXaBzI/AAAAAAAAAUo/8UQT-gJqM3g/s1600-h/DSCF5772.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5081814635541825330" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 378px; CURSOR: hand; HEIGHT: 285px" height="285" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoY7fIXaBzI/AAAAAAAAAUo/8UQT-gJqM3g/s400/DSCF5772.JPG" width="400" border="0" /></a>נו מפדלים בשתיקה.מתישהו בדרך ראינו מולנו משאית ענקית ומשונה שנעצרה כדי לעשות כמה בדיקות. ניגשנו לראות ולהפתעתינו ראינו בה 178 זוגות אוזניים מבצבצות ששייכות ל89 החמורים שנמצאים עליה. לאן שלא הסתכלנו היו חמורים נוערים ומרחרחים.הנהגים הסבירו לנו שהם קנו את החמורים בשוק בקשגאר ועכשיו הם לוקחים אותם במשאית למקום שמרוחק 5000 ק"מ מכאן, מסע שייקח להם כמעט חודש.פשוט לא ייאמן. הבנו שלכל זה יש טעם ושהנסיעה לקשגאר הולכת להשתלם אם יש שם שוק כזה פסיכי. רק נשאר לקוות שהחבר'ה השאירו כמה חמורים גם בקשגאר<br /><br /></div><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><div align="right">?מה זה שגורם לפידול מול רוח פנים להיות כ"כ לא נסבל</div><div align="right">מבט מדי פעם אל הספידומטר מראה שהקצב הוא של 11 ק"מ לשעה. בפידול בעליות רציניות מגיעים להרבה פחות מזה ועדיין אין לנו שום בעיה לפדל בשקט וללא כל תלונה. אז למה אנחנו מתעצבנים כ"כ הפעם? אולי יותר קשה לנו עם האויב הבלתי נראה הזה כי אנחנו יודעים שבאותה המידה הוא היה יכול להיות לטובתינו (יואב הוא שלוקח את זה באופן האישי ביותר, הוא רגיל מגיל צעיר שאיתני הטבע לטובתו). אולי זה כי הרעש באוזניים מטריד , כי הרוח היבשה והחמה מהולה בחול שורטת בעור ובשפתיים. ואולי סתם זה מרגיז להרגיש נמלה קטנה ומסכנה,להיזכר שהכל תלוי מאיפה עושים עלינו פווו. אבל הרי ברור שלכל זה צריך לשים סוף, שמתישהו מישהו יבין קצת לליבנו, כבר שלושה ימים שהרוח ככה ואנחנו חייבים להגיע לשוק יום א' בקשגאר ולשם כך צריך לרכב מעל מאה ק"מ ביום וברוח הזו ובחום הזה זה פשוט לא נעים. כ"כ הרבה הרים לצידנו, מתישהו אחד מהם רחום במיוחד ייעמד ויחסום את כל הזרם הזה שלא מפסיק לנוע ולגאוש, מתישהו כל האויר יצטרך לחזור למקום שממנו הוא בא, מתישהו נחצה את קו פרשת הרוח נתאחד ונזרום איתה יחד למחוז חפצנו המשותף</div><div align="right">.אבל לא היום<br /><br />הסיפור עוד ארוך, אבל לא אלאה אותכם בכולו. הרוח את כיוונה העיקש לא שינתה, גם היום, נקייה ומפוטמת בשעות שינה אני מביטה ביאוש בעלים ובענפים שכמעט תמיד מצביעים מזרחה. לפחות זה לא היה אישי כלפינו כל המשב הזה, ככה זה באיזור הזה של העולם. ובכל זאת הגענו. אחרי יום אחד קשה במיוחד שחתם שבוע אחד קשה במיוחד הגענו לעיר רחוקה ומפורסמת, עיר סוחרים עתיקה שראויה לקטע שלם משלה ואותו כנראה גם תקבל. רק אספר שתו"כ היום, כשכבר היה ברור שנגיע מאוחר חשבתי לעצמי שאין לי כח להתמודד בנוסף עם כל הטרחה שהגעה לעיר דורשת, זה מעבר שיכול להיות קשה ומעייף הרבה יותר אפילו מהיום עצמו. בא לי לפגוש מישהו שאני מכירה, שידע כבר הכל וירכך לנו את הנחיתה בציויליזציה. אבל בגילי, מי אני כבר מכירה שעוד מטייל? אף אחד. אולי בעצם אחד, אופיר שמו, ילד חמוד מאין כמוהו שכבר שלוש שנים לא פגשתי מאז השנת שירות. אבל מה הסיכוי? י<br /></div><div align="right">המסקנה היפה היא, שתמיד יש סיכוי... בכניסה למלון, אחרי חצות,מטונפת ומותשת נתקלתי בפרצוף עם שפם חדש אבל בכל זאת מוכר וחייכן ובידו אבטיח שתוך שנייה הצחיק אותי עד דמעות... וכל מי שקורא את זה ומכיר את הבחור המדובר מקנא בי מאוד ובצדק. כנראה שיש מישהו שמקשיב לבקשות החשובות באמת, שיודע מתי, איפה ובעיקר איך צריך לעבור קו פרשת הרוח.<br />[Photo]<br /><br /><br /><br /></div><br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5081032655141209874" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RoN0R4XaBxI/AAAAAAAAAUY/dgDozqssmZ4/s400/DSCF5820.JPG" border="0" /><br /><div align="right">אחרי שפגשנו כאן רוכבת אמריקאית שסיפרה לנו איך פעם, בדצמבר בטיבט, הרוח העיפה אותה והמשיכה לגלגל אותה ואת </div><div align="right">אופניה גם אחרי שנפלו לרצפה אני מרגישה קצת טיפשי להתלונן</div><div align="right">?אבל הרי זה לא רק להתלונן וחוץ מזה אם לא אעשה זאת בפניכם, אז בפני מי</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-6471167418889981494?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-49002429752560808852007-08-29T22:28:00.000+08:002007-08-29T22:28:44.761+08:00<div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRXH1v6MYI/AAAAAAAAAYo/hdUjlObWKS4/s1600-h/IMG_0327.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103800069916340610" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRXH1v6MYI/AAAAAAAAAYo/hdUjlObWKS4/s400/IMG_0327.JPG" border="0" /></a>אחרי עיכובים לא נגמרים שחלקם נבעו מביש מזל ורובם נבעו מטיפשות שלנו שנבעה היא מהעובדה שבעצם די כיף לנו ואולי אנחנו לא לגמרי רוצים לעזוב, התעוררנו לבוקר שללא ספק הוא האחרון שלנו בסין</div><br /><br /><br /><div align="right">ישנו בעיירת הגבול, מטרים ספורים בלבד מתחנת הצ'ק פוינט שהיא נקודת הפרידה שלנו מהמקום הענק הזה ששמו בקיצור הוא סין. המדבר העצום שליווה אותנו חלק מאוד נכבד מהטיול נעלם לחלוטין ביומיים האחרונים, לא להאמין באיזו חדות הוא השתנה לנו פתאום, פינה מקומו להרים כבירים וקו האופק הישר והאינסופי שהכרנו חסום היום בהרי ענק שקצוותיהם מושלגים וקרירות מרגשת נושבת מהם. כל אלה מעוררים אותנו לקראת המעבר לארץ חדשה אבל לא גורעים מהעצב הקל שאנחנו מרגישים מהמחשבה לעזוב את סין על כל מיליארד ומשהו תושביה הטובים. אבל היום זה יקרה. הלילה כבר נישן תחת שמיים קירגיזים<br />ניסינו להרוויח ארוחה סינית אחרונה שלא ממש הייתה מוצלחת והחלטנו שלא כך נזכור את האוכל הסיני. וכבר לא נשאר מה לעשות, רק לעבור בשער... כמובן שגם על המעבר עצמו יש הרבה מה לספר, אבל אם א<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtQ97Vv6MVI/AAAAAAAAAYQ/wj-m0Q3alDY/s1600-h/DSCF6341.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103772367377281362" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtQ97Vv6MVI/AAAAAAAAAYQ/wj-m0Q3alDY/s400/DSCF6341.JPG" border="0" /></a>גרר לספר עליו כבר לא ישאר לכם כח לקרוא את ההמשך ולי לא ישאר כח לכתוב אותו. תדמיינו כמה שוטרים וחיילים אפשר לעבור כשעוברים מסין לקירגיזסטאן וזה בערך זה<br /><br /></div><br /><br /><div align="right">ארץ חדשה. ארץ שכנה. העיניים סקרניות ועירניות, מחכות כבר להתחיל ולאבחן, לקלוט מילים,ללמוד שפת ידיים וללקט אנקדוטות משונות על עוד תרבות בעולם. אנשים בשלב זה עוד לא ראינו יותר מדי אבל לא היה צריך אותם כדי להתחיל ולהרגיש את השינוי. הכביש. בקו ישר ומוחלט הסתיים הכביש המדהים הסלול על כל מעבירי המים והשוליים הרחבים. ובמקומו? קדחת. עלייה בשיפוע שלא יעבור שום תקן ללא גרגיר אספלט אחד, רק אבנים איומות שגורמות לאופניים לטרטר,שוברות את הגב, מעיפות אבק והכל במהירות שיא מחרפנת של 4 קמ"ש. כל הזמן הזה עוקפים אותנו רכבים משונים ומצחיקים, נראים כאילו הועלו באוב מאיזה מחסן גרוטאות, הן יפות ויש להן סטייל ובא לי לשים אחת כזו <a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtP111v6MTI/AAAAAAAAAYA/MbdZwNe0_b0/s1600-h/IMG_0315.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103693108050800946" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtP111v6MTI/AAAAAAAAAYA/MbdZwNe0_b0/s400/IMG_0315.JPG" border="0" /></a>לקישוט בגינה, אבל לא לרכב איתה על הכביש האיום הזה. השיפוע נהיה בדיחה והאבנים גדלות מרגע לרגע, אין שום סיכוי למצוא נתיב ביניהן, פשוט נוסעים לתוכן. איתרע מזלי ואני רוכבת בחברה של מקצוענים יוצאי טיפוסי הרים ומשפצי מעיינות שעבורם לקפץ על אבנים עם שישים ק"ג על האופניים זה לא כזה נורא, ואני נקרעת בין הרצון </div><br /><br /><div align="right">לעמוד בקצב הקבוצתי ולפדל בשקט ובין הרצון לחזור הביתה עם צוואר וישבן דומים פחות או יותר למה שיש לי היום. מזל שהתבגרתי בשנתיים אחרונות. אני מקפלת את הזנב, יורדת מהאופניים ומתחילה לדחוף. מדהים לגלות שאני ממשיכה להתקדם כמעט ובאותו קצב. יואב מחליט לגלות סולידריות ולהצטרף אליי שלא ארגיש לבד, ממילא הוא יודע שהרבה יותר מצחיק לשמוע אותי רוטנת<br /></div><br /><br /><div align="right">שאר החברים (גם האמריקאים עוד כאן) ממש לא הרבה לפנינו וכולנו מתחילים להעריך את הסינים הרבה יותר. אבל יש לנו פיצוי. יופי אינסופי שאין לי איך לתאר אותו. זה מתחיל בהרים- גבעות ירוקות וחיות, סלעי חול נחשפים בשיפולים עגולים אדומים, קצוות משוננים חשופים וקצוות מושלגים. לא צריך לבחור, יש כאן הכל. והנחלים, גם הם יודעים שהגבול נעבר וכמו על פי סימן כולם זורמים פתאום בפכפוך נעים ובכחול טורקיז עמום שכזה, של מים שמקורם בקרחון גבוה אי שם בהרים. כפר קטן נגלה לעינינו, ירוק וקטן ויפה. ילד בן שמונה מרכיב את א<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRABFv6MWI/AAAAAAAAAYY/BZcVuIv42-M/s1600-h/DSCF5940.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103774665184784738" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRABFv6MWI/AAAAAAAAAYY/BZcVuIv42-M/s400/DSCF5940.JPG" border="0" /></a>חיו הקטן בן ה4 על סוס ענק והמון פרות רועות באחו אינסופי. לא רק ההרים והמרחבים יפים כאן, גם הכפרים, הכפריים והתלבושות. בניגוד לפלסטיקה המתאמצת והלא מצליחה של הסינים היופי כאן הוא כל כך טבעי, כל כך בקלות, כאילו בטעות אבל כל כך מורגש. יורטות עם קוי מתאר עגולים, מקושטים בעיטורים הקירגיזיים הפשוטים והמקסימים מעלות עשן לבן מארובות כמו בכפר קטקטים. ילדים צבעוניים ומטונפים מדלגים ביניהם ובין אינספור הבקר והסוסים והכל בתוך הירוק הרטוב הזה. לרכב בתוך תמונה. וכדי להוסיף על הכל, כולם כאן בעונת הילודה- סייחים מסורבלי רגליים, עייר קטן רוקד ריקוד שובב של צאצא שמח ועגלים קטנים עם עיני איילה, כולם כאן מראה שכיח ולא נשכח<br /></div><br /><br /><div align="right">רק חצינו קו סה"כ, לא יותר, ועוד לפני שאני יכולה אפילו להעיז ולומר שהייתי בקירגיזסטאן אני מיד מבינה שהכל כאן הולך להיות שונה. כבר יצא לי לחצות גבולות על אופניים בעבר אבל המעבר הזה הוא אחד ה<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtP4blv6MUI/AAAAAAAAAYI/zc67FeParyU/s1600-h/DSCF6211.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103695955614118210" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtP4blv6MUI/AAAAAAAAAYI/zc67FeParyU/s400/DSCF6211.JPG" border="0" /></a>חדים. סין נמתחת על פני כל כך הרבה ק"מ ואולי האפקט הוא כמו קפיץ כשמותחים אותו מאוד- כשהוא משתחרר הוא נזרק לעולם אחר<br /></div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right">הם דומים לנו הרבה יותר, אין בזה ספק. השפה נקלטת יותר בקלות, האוכל מוכר יותר, לפעמים ברחובות ממש נדמה שאתה הולך בפרברי אשדוד של היום או אפילו ירושלים כמו שאני מדמיינת אותה לפני 30 שנה. אבל זה לא גורם לי עדיין להרגיש כאן יותר בבית. אולי זו הגישה המרגיזה לכסף, אולי זו החמוציות של הפקידים והאנשים שאנחנו תולים אותה בתסמונת אקס סובייטית, אבל עוד אין לי את תחושת האהבה שרחשתי לסין בסוף דרכנו, היא הייתה בית. כמובן שעוד מוקדם לסכם, אין מה להשוות את משך הזמן שעשינו בסין וגם זה לא יהיה פייר כלפי אנשים כמו מאיה, המלצרי<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRHA1v6MXI/AAAAAAAAAYg/JKnV809YBcA/s1600-h/DSCF5967.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103782357471211890" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRHA1v6MXI/AAAAAAAAAYg/JKnV809YBcA/s400/DSCF5967.JPG" border="0" /></a>ת המתוקה והקבועה שלנו שצוחקת ומשמחת כל יום מחדש, זהו סיכום ביניים בלבד, את מערכת היחסים שלי עם העם הקירגיזי עוד לא סיימתי, נחכה ונראה<br /></div><br /><br /><div align="right">וכדי לסיים בסוף טוב אספר את הסיפור הבא: אחרי פס בוצי וגשום במיוחד (עד היום האופניים לא התאוששו ממנו) אנחנו לא יכולים כבר לחכות להגיע ליעד הראשון שלנו, אוש- העיר השניה בגודלה. כאן זכינו לפיצוי האמיתי על כל מה שעברנו עד היום- על כביש סלול ונהדר סופסוף, בינות פרברים רגועים ויפים ניתן היה להבחין רק לרגע בשלושה הבזקים קצרצרים ומאושרים. כזאת רוח גב לא הייתה לי בחיי! 45 ק"מ עשינו בשעה אחת, כולל עצירות, לא כולל להתאמץ, פשוט תענוג, זה היה כמעט רוחני</div><div align="right"></div><div align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5103805069258273170" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RtRbq1v6MZI/AAAAAAAAAYw/oWA_ylDlDYM/s400/IMG_0385.JPG" border="0" /></div><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4900242975256080885?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-43208512288578192462007-08-27T19:55:00.000+08:002007-08-27T19:55:46.915+08:00<div align="right"><br />הגענו לחורוג! שבהרי פמיר. חיוך רחב נמרח על פני וקריאות הידד נשמעות מעומק גרונה של לירון. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">מדוע שמחים? הרבה סיבות. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">ראשית אוכל, יש מגוון רחב, וניתן סוף סוף לנוח מהח'לב עם הח'ת הגרונית ומה"פלוף" שקשה לבלוע מרוב שמן, ומעצמים בלתי מזוהים שצפים עליו במסווה של בשר. אבל כל אלה באמת שוליים לעומת החוויה האדירה של הפמיר-היווי. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right"></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">ועכשיו לסיפור האוכל - מה שהושיב אותי על המחשב להעלות חוויות. ערב ארוך, הקיבה זועקת ואנחו מתישבים במסעדה. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">אור עמום בגוונים של אדום וכתום מאיר את השולחן, מוסיקת בר-מיצוות אופפת את המקום, רעש לא מחריש אוזניים, <span style="color:#ffffff;">י</span> אבל מעלה את ווליום הדיבור בכמה רמות. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right">ניגשת אלינו בחורה שנראית רוסיה, עם עיניים פעורות עד כדי כך שכמעט וניתן לראות את חלל המוח מבעד למרווח שבין האישונים לריסים. לכשנרגעתי מעיניה המיוחדות, חיוכה חשף שיני זהב נוצצות בחזית פיה. לא ברורה לי תופעה זו, שהיא מאוד נפוצה באזור זה. לדעתי הם חושבים ששיני זהב הם כמו תכשיט או סתם מקום לאחסן בו זהב.<span style="color:#ffffff;"> י</span> </div><div align="right">לאחר שיחה בסימני ידיים, שימוש בקולות של חיות במקום שמות של בשרים, חיוכים, נהימות שקטות של כעס מאופק שלה ושלנו, ניגש בחור דובר אנגלית בסיסית ומנסה לתרגם את התפריט. המילה הראשונה שנשלפת כמעט לכל דובר אנגלית היא "טרדישיונל". <span style="color:#ffffff;">י</span> -במילים פשוטות ולאור הניסיון שצברנו עד כה, היא ארוחה עם אורז מלא שמן. אבל אל לנו לאכזב את המתורגמן הטג'יקי ומנה כזו כבר בדרך. הוא הבין את מצוקתינו והזמין עבורנו עוד שלוש מנות בשריות. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right">יואב חזר מהשירותם ואנחנו מחכים למנה, ארז האכיל את עצמו בנתיים בכמה מנות אינסולין ואנחנו מחכים. . . מחכים . . . כמה מחכים? שעה, שעה פלוס. יואב קורא למלצרית ושואל בעברית מה עם האוכל?. סימני הידיים של ארז הבהירו לה את השאלה והיא עונה שעוד חמש דקות תגענה המנות. מיד פתחנו שעון ובתום שמונה דקות אנחנו מחליטים כאות מחאה לעשות עצמנו ישנים, או שזה היה רק תירוץ לנמנם לאחר שבועיים של השכמות בסביבות שבע בבוקר. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right">עלי מוטלת המשימה להציץ ולראות שהמלצרית מגיעה ולתת את אות הנימנום. מגחחים ומצחקקים סוף סוף המלצרית מגיעה עם המנות. שלא על פי התיכנון אנחנו קמים ומתחילים לאכול. המנות טעימות לא כמו אוכל של אמא אבל אל לי להתלונן. בעודנו חוכחים בדעתינו אם יש סיכויי שתגיע מנת פיצוי, מגיעה לפתע המלצרית בעלת העיניים ושיני הזהב לשולחנינו עם בקבוק וודקה ומיץ תפוזים.<span style="color:#ffffff;"> י</span> </div><div align="right">שמחים מאושרים ומבולבלים מעט מה לעשות עם הפיצוי, ארז מתחיל למזוג את המשקאות לכוסות ואנו טועמים. פנינו מאופקות מגועל המשקה וקולות איכס נשמעות מעומק בטנינו. אין סיכויי שנגמור את המשקה ולכן אנו מוזגים כוסית גם לבר מן. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right">לירון ניגשת אליו עם הכוסית, גם בכדי לאמר תודה וגם שיעזור לנו לסיים את המשקה. הבר מן מחייך לוגם וארשת פניו מתעוותת לחלוטין, גבותיו מתכווצות לחוטמו ושני חריצים עמוקים עולים מפיו עד לעיניו. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">אנו מצידו השני של בית הקפה מתפקעים מצחוק ומנסים לעכל את המתרחש. לפתע פונים אלינו חבורת גברים מאחד השולחנות ובפיהם הבשורה שהם אלה שהזמינו את המשקאות עבורנו וברשותינו הם יצטרפו לשולחן על מנת להסביר לנו כיצד יש לנהוג במשקאות, באיזה סדר לשתות ובכלל להעצים את החגיגה. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right">אנו מהנהנים בראשינו ומיד נדחסים פנימה כדי לפנות מקום לאורחי הכבוד. צפופים יחדיו, ראש החבורה מוזג כוסית מלאה של הוודקה לכל אחד מהנוכחים, אני מרים גבה ושואל מה עם המיץ לא צריך לערבב?, לי בכלל בא מיץ נקי ללא וודקה. חברי אומרים אל דאגה והחגיגה נמשכת. כולם מרימים כוסית, כמה קריאות רמות ובסימנים ראש השולחן אומר שיש לשתות את הכוסית בלגימה אחת למרות שטעמה מחריד. לפני הלגימה מארחינו מוזגים כמה כוסות מלאות של המיץ ומניחים אותם על השולחן. לאחר הורדת הכוסית חברינו לוגמים מעט מהמיץ על מנת להעביר את הטעם הנורא של הוודקה. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right"></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">עוד זמן מה עובר ובצעד קליל ניגש אל לירון אחד הבחורים ומושיט לעברה כף יד פתוחה וממלמל כמה מילים ברוסית וטג'יקית, אנו מסרבים להבין את רצונו אך הוא בשלו מתעקש לקחת את ידה של לירון לריקוד. לאחר דיון קצר לירון באופן מפתיע אוזרת אומץ קמה ממקומה, נענת לבקשתו והשנים פוצחים בריקוד. כמובן שיואב מזנק למשמר ומכריז שברגע שנמאס תאמרי ומיד ננפנף אותו מכאן. הבחור היה חינני למדי, שמח מאוד מהסיטואציה, ולאחר כמה דקות לירון השילה את ידו ובחיוכים נפרדנו לשלום ופסענו למלון משועשעים מאוד מהערב המוזר.<span style="color:#ffffff;"> י</span> </div><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4320851228857819246?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-4881051051589642122007-08-27T00:27:00.000+08:002007-08-27T00:27:57.534+08:00<div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">מורגב היא עיירה רחוקה, מאוד, מאוד, מאוד מכל מקום. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">חור - לא יענה להגדרה שלה, על מנת לסבר את האוזן היא רחוקה שלושה ימי נסיעה לכל כיוון עד לעיר מרכזית. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">הראשון שמקבל את פני בעיירה הוא כמובן סוחר הסמים ששולף ללא כל חשש שקית זעירה וממלמל בשפה שבין ג'יבריש לרוסית לקירגיזית. מבט חטוף בעיניו מבאר את רצונו ואני כמובן מסרב בנימוס. <span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">הפושע השני שנקרה בדרכנו הוא שודד האופניים שבתחילה טען שהן ניקנו. בשנית טען שהן מתנה, ולאחר שנאמר לו שאין לרכוש צמיגים מסוג זה, ושיפטרים כאלה יש רק באירופה חברו הודה שאולי הן גנובות. <span style="color:#ffffff;">י</span> </div><div align="right"></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right">בחוץ שימשי ונעים, זאת בשל הגובה 4000 מ'. אנחנו נכנסים בסערה לקפה קטן בעיירה ומחנים את האופניים בפנים. הנוכחות שלנו ושל האופניים, מסיבית ומורגשת במיוחד. אנחנו קונים שני סניקרס בחמש סומוני מחליפים 100 דולר. לשם פרופורציה משכורת ממוצעת היא 30-50 דולר בחודש. <span style="color:#ffffff;">י</span><span style="color:#ffffff;">י</span></div><div align="right"></div><div align="right">אנו חוכחים בדעתינו מה עוד לרכוש ויואב אומר שלחם לא יזיק, המוכרת אומרת שני סומוני. לא מכבודנו שירמו אותנו הרי הלחם היקר ביותר עולה סומוני 1 מיקוח קצר סוגר את השערוריה. עכשיו הבחור שעתיד להוביל אותנו למקום משכנינו הלילה פוצח בשיחה ערה עם לירון והיא כהרגלה מחייכת צוחקת ומקשיבה במלא הריכוז לסיפורים על הסיבות לצורתו ולצבעיו של הכובע הקירגיזי המסורתי. <span style="color:#ffffff;">יי</span> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-488105105158964212?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-15604098458868875382007-08-26T23:51:00.000+08:002007-08-26T23:51:52.134+08:00<div style="FONT-WEIGHT: bold; TEXT-ALIGN: right" align="right"><span style="color:#ffffff;">י יייי יי ייי י ייייי ייי ייי י יי יי </span>סיפור מהמסע עם רותי לפסגות קירגיזסטן</div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"><span style="font-size:78%;color:#cccccc;">י</span></div><div style="TEXT-ALIGN: right">שעה וחצי של עמל קשה נתנו את פירותיהם. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br />עכשיו אנחנו יושבים תחת שני ארזים אמירים המסוככים היטב מצד אחד, ועץ ארז נוסף שנפל, סוגר את הפאה הרביעית. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span>לא כך היה כשהגענו. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />רותי יואב ואני המתנו לארז ולירון שתרו אחר מקום נאה לישון בו. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br />כאשר הגעתי אליהם מצאנו את ארז עומל בין הארזים, יכול להיות שיש לו חיבה פנימית לעצי ארז. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />ארז תאר לנו כיצד ערמת ענפים, שורשים חשופים בעובי של ירך וסלעים משוננים יהפכו לארמון פאר מוגן מגשם שבמרכזו מרפסת, רחבת בישול ומשטח אכילה רחב ידיים. כמובן שאני מגזים מעט, אבל ביחס לתנאים בטיול מסוג זה תאור הולם בהחלט. לא אכזבנו ואכן בנינו ארמון לתפארת, אך הוא הפך בהמשך לבית אירוח צפוף יותר מהמתוכנן.<span style="COLOR: rgb(255,255,255)"> י</span><br /><br />בתיזמון מושלם רותי נכנסת לארמון עם טחינה, ארז מוריד מהאש את הפסטה שרותי שפתה קודם לכן, לירון עם הרוטב, וכמובן מי הגיע - הגשם. אומנם רק טיפטוף, אבל מספיק על מנת להרטיב ולאפשר לארמון לסוכך עלינו, ולנו להתפעל מעמל ידינו. אנו זוללים, צוחקים ומרוצים מהעובדה שאנחנו יבשים כשלפתע מבליח ניצנוץ בליווי קולות, אני מקפץ ומצפה לפגוש בקג"ב או בחור מגודל שכוונתו מפוקפקת, הרי מי ישוטט בלילה אפלולי זה ועוד בגשם. מה גם ששעה קודם לכן עבר על פנינו אדם מבוגר שבידו נשק צלפים סוביטי שלדבריו נועד לצייד. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />יצאתי החוצה ופגשתי שני נערים בגיל העשרה שפנו אלי ברוסית, שפת גופם שידרה סוג של מצוקה מהולה בפחד ובעיקר חוסר אונים, אני לא ממש מבין את רצונם אך ברור לי שאין בכוונתם להרע לנו, ולכן אני מבקש מלירון שתעזור לי להבין את מבוקשם והיא מיד מדלגת החוצה. הם גוללו לפניה את סיפורם, ושאלו אם יש לנו פנס ואם נוכל לסייע להם למצוא את המאהל של "אקוטרק", לירון לא היססה לרגע ומיד הזמינה אותם לישון בחיכינו, וכך אנו צועדים ארבעתנו לעבר הארמון. כולנו מופתעים, מובכים מעט ולא מצליחים לתקשר, אך ברור שקר להם וקיבתם מקרקרת. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />הצענו להם טחינה אך הם העדיפו לחם עם ריבה, לאחר מכן הצענו להם לישון באוהל כאשר ארז ואני נישן בחוץ. אי אפשר לסרב להצעה מסוג זה והם מיד נכנסים פנימה, יואב רואה שגרביהם רטובות, ואני, ללא חשש מציע להם שני זוגות גרבי "סמרט וול" איכותיות מארה"ב. כולם שמחים ומאושרים הולכים לישון. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />בבוקר מופתעים לגלות ששני חברינו החדשים כבר אינם, הצצה חטופה לאוהל מבשרת שאתם נעלמו גם הגרביים ובמקומם יש שני זוגות גרביים מרוטות רטובות ומסריחות. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span><br /><br />משם החל המרדף אחרי "אקוטרק". שאלנו כל עובר אורח אם ניתקל בחברה והיכן הם.<span style="COLOR: rgb(255,255,255)"> י</span><br />כמובן שכל החיפושים העלו חרס ועם זאת אני מאושר מהמחשבה שעזרנו לנערים במצוקה בשעת לילה רטובה וקפואה. <span style="COLOR: rgb(255,255,255)">י</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-1560409845886887538?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-77193636751203638352007-08-01T23:22:00.000+08:002007-08-01T23:22:19.199+08:00<div><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrCdjZHBtuI/AAAAAAAAAXQ/dY-2XsZQ9P0/s1600-h/DSCF6159.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093744409917372130" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrCdjZHBtuI/AAAAAAAAAXQ/dY-2XsZQ9P0/s400/DSCF6159.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">אחרי הבוקר המשעשע אנו מתחילים לצעוד לאיטנו במעלה הואדי כאשר ילקוטינו על גבינו, למי שתהה, כן, גם רותי לקחה חלק בסחיבה, אומנם לא רב אך לא מבוטל. לאחר חציית נהר שוצף וגועש על גבי כמה גשרים רעועים נשמעים ברקע קולות צהלה ושמחה של מספר נשים, ילדים, נערים וגברים. לא חולפים כמה רגעים ונגלית לעינינו משפחה מסועפת שרועה על הדשא אוכלת, צוחקת, משחקת קלפים במילים פשוטות- פיקניק של יום שישי אחרי הצהריים בתוספת של ריח אלכוהול חריף הנודף מאבות המשפחה לדורותיה. ברגע שמבטינו ניפגשו, פצחה המשפחה בקריאות מקהלה מתוזמנת בתוספת סימני ידיים שנצטרף אליהם לחגיגה. כמובן שלא נוכל לפספס את ההזדמנות וניגשנו אליהם. עוד רגע והקלפים תפסו את עיני ואני מציע לראש המשפחה להתמודד עימו על משחק זריזות עיניים וידיים ולגלות איפה המלכה האדומה. כמובן שכבודו מונח לפניו ואין באפשרותו לסרב, בצעד מפתיע אשת המשפחה גדולת המימדים (האישה והמשפחה) מחליטה להצטרף אליו. בידיים חלודות רועדות אך עם חיוך ענק מרוח על הפנים אני מערבל את הקלפים בזריזות ומפריחם באוויר, שולח אותם לסדין שעל הארץ ושואל בביטחון "איפה המלכה?" הם חוככים בדעתם כמעה ומצביעים על אחד משלושת הקלפים. דממה. המתח בשיאו ועיני כולם לעבר הקלף. את המשך הרפתקת הקלפים אגולל בהמשך. כרגע אחד הנערים מסתובב סביב ילקוטו העצום של ארז נוגע בו קלות ומנסה להרימו .אנו עומדים סביבו ולפתע גל צחוק מתגלגל עולה אצל כל הסובבים לאור המחזה בו הוא מעמיס את הילקוט על שכמו, הפוך מהמקובל כאשר חגורת הבטן סמוך לראשו וכובע הילקוט נושק לעכוזו. השמחה בשיאה ומיד ניגשים לשאר הילקוטים ומעמיסים גם אותם בקולות אנחה של מאמץ וצחוק גם יחד<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093746389897295618" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrCfWpHBtwI/AAAAAAAAAXg/Q1nHzoPNFy0/s400/DSCF6185.JPG" border="0" /></div><div align="right">מה עם הקלף? ידי לא בגדו בי, ולהפתעת כולם המלכה נותרה בין שני הקלפים המונחים עדיין על הארץ. בלי להפסיד רגע הם קוראים לי לסיבוב נוסף על מנת להחזיר את הכבוד לאנשי קירגיזסטן. אני כמובן נענה ומיד ממשיך בעירבול הקלפים, אולי בשל ההתרגשות ואולי בשל הרצון לשמר את השמחה התבלבלו ידי והם שלפו ללא קושי את המלכה בשלושת הסיבובים הבאים, כולם מרוצים ומשועשעים, ולסיום איך לא תמונה של כולם, חדי העין יזהו עוד תיירים שהצטרפו לחגיגה<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093749353424729874" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrCiDJHBtxI/AAAAAAAAAXo/kFt7NNw3R6o/s400/DSCF6165.JPG" border="0" /></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-7719363675120363835?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-43227402085708751312007-08-01T20:10:00.000+08:002007-08-01T20:10:59.541+08:00<div align="right">.גשם שוטף לא הפריע את שנתינו העריבה בלילה הראשון של הטרק לתילטי פס וזאת בשל היורט הלבן והעגול</div><div align="right">קרני שמש חמימות קיבלו את פנינו לבוקר מבטיח במיוחד <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrB0IZHBttI/AAAAAAAAAXI/Jb8bbGQ0znE/s1600-h/DSCF6112.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093698866084165330" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrB0IZHBttI/AAAAAAAAAXI/Jb8bbGQ0znE/s400/DSCF6112.JPG" border="0" /></a>המרמז על מזג אוויר מוצלח לטיול בהרים מה שלא התברר כנכון אם לא להיפך. בעודינו מתמתחים על רקע ההרים נעמד לפנינו קירגיזי טיפוסי רכוב על סוס ובקריאות רמות פונה אלינו ללא התרעה מוקדמת, בעודו ממלמל הוא יורד, מועד וכמעט מתרסק על הארץ מרום סוסו</div><br /><div align="right">עכשיו הוא ניגש אלינו ועננת אלכוהול חריפה הנודפת מזיעתו נפלטת מהבל פיו שורפת את אפינו ואופפת את היורט כולו. מופתעים מקבלת הפנים אך מרוצים מהבוקר אנו מחליטים לנסות ולהבין את דבריו, היכולות הנשיות, החיוכים והדיפלומטיה של לירון לא יתאימו לבחור מסוג זה ועל כן ארז, בעל הנוכחות המסיבית, נעמד מולו כאשר היורט הגדול בעל נוכחות מסיבית אף יותר ניצב מאחוריו ושואל בעברית מלווה בסימני ידיים מה אתה רוצה? השיכור הקירגיזי מבין או לא וממלמל לעברנו, יואב מתרגם את דבריו, "אם פניכם להרים אני אסייע לכם בסוסי" כמובן בתשלום, וכאן ארז מפעיל את כישוריו המופלאים במיקוח המתבססים על הבעות פנים, סימני ידיים, גחמות, אנחות, קריאות לההההה המלוות במבט לשמיים ורישום מספרים על החול. לאחר המיקוח המשעשע ואפוף ריח האלכהול ארז סוגר על 700 סום ליום לעומת ההצעה מאמש שהיתה 4000 סום ליום שהם בסביבות 430 ש"ח. בעודינו מהרהרים בעסק<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrBvI5HBtpI/AAAAAAAAAWo/s0VQUbWQPug/s1600-h/DSCF6105.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093693377115960978" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrBvI5HBtpI/AAAAAAAAAWo/s0VQUbWQPug/s400/DSCF6105.JPG" border="0" /></a>ה בעיקר בשל העובדה שהבחור שיכור כבר 20 שנה או יותר, לירון קוראת לנו לארוחת הבוקר שהיא סגרה עם משפחה חביבה בעצם המשפחה בעלת היורט. אנו פונים מחוייכים לעבר השולחן, מתישבים ומתחילים לזלול. ללא היסוס השיכור הקירגיזי מתישב לידינו ומתחיל למלמל, לא קשה להבין מה כוונתו ורצונו ורותי מתעשתת במהירות ומעבירה לעברו את הביצה המיועדת לה וכך לזמן מה הבחור שותק ומרוכז בעמלו על הביצה. במהלך הארוחה אנו חוכחים בדעתינו על העיסקה שנרקמה ותוהים מה עדיף, לסחוב ציוד או לטפל בשיכור. ההחלטה לא איחרה לבוא. בסוף הארוחה השיכור עולה על סוסו ובקריאות רמות קורא להעמיס את הציוד, ארז אומר לו שעליו לרדת ולצעוד עימנו, גם בשל המשקל וגם בשל המקום. עכשיו עולה בדעתו רעיון "מבריק" הוא מגיש ליואב שוונץ של חוט באורך של 10 ס"מ היוצא מרצועות אוכפו, יואב מגחך ומתברר לכולנו מה טיב העיסקה ושאין מה להמשיך להתבחבש עימה, וכך בניפנופי שלום <a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrBv45HBtqI/AAAAAAAAAWw/FOmc8c7vouY/s1600-h/DSCF6121.JPG"></a>שלנו וקללות ברוסית מצידו ניפרדו דרכינו מהקירגיזי השיכור סוסו וכמובן מהיורט המופלא</div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5093695155232421554" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RrBwwZHBtrI/AAAAAAAAAW4/FtuZVT6XZDk/s400/DSCF6135.JPG" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4322740208570875131?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-42715469382082886562007-07-30T16:15:00.000+08:002007-07-30T16:15:18.390+08:00<div align="justify"><div style="text-align: right;">בינתיים מלים בלבד, ללא תמונות. התמונות נשארו במצלמה של יואב בקירגיזסטן) <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span>...)<br /></div><br /><br /><div style="text-align: right;">אחרי התלבטויות, חששות, היסוסים, שינויים בהרכב ובמועדים – הרבה בזכות הפצרותיה של לירון באחת משיחות הסקייפ שקיימנו לאחרונה – הכריעו הסקרנות, הגעגועים ואולי גם יצר ההרפתקנות הקל הטבוע גם בי - והפור נפל: מתן ואני טסים יחדיו לבקר את שלישיית הרוכבים בקירגיזסטן, שבמרכז אסיה. כרטסנו ונסענו. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />אודה, הרגשתי בהחלט מוחמאת מנכונותו-היענותו של מתן להצטרף אלי לאחר שהצעתי לו לעשות כן. אמר "הן" וחיש קל ביצע. לא חלפו שבועיים ושנינו, בבקרו של יום רביעי 18.7.07, נמצאים על המטוס לאיסטנבול בואכה בישקקה. המסע מעט מתמשך לו, שכן הקונקשן באיסטנבול היה למעלה מחצי יום – מתן העביר אותו בשינה ערבה בעודו שרוע על שני כסאות בטרנזיט- הול של שדה התעופה ואני עם תיקי הזיתים ושאר תופינים המונחים על גבי מריצה קטנה וקצת מגוחכת, רכוש רשות שדות התעופה של טורקיה, נעה ונדה הלוך ושוב במסדרון המשעמם והארוך שם. השכם השכם בבקר של יום המחרת נחתנו בבישקק ולאחר הוצאת הויזה על ידי הפקיד המשועמם והמאד לא יעיל, נציג המשרד הדיפלומטי של הרפובליקה הקירגיזית, יצאנו את המתחם השמור הישר לזרועותיהם החסונות של יואב, לירון וארז. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />השמחה היתה רבה, ההתרגשות גם כן – אני מחיתי גם איזו דמעה בלתי נשלטת – ונדחסנו לתוך מונית מרופדת בשטיח קירגיזי מקומי (לירון זוכרת את שמו, אני, לצערי, כבר שכחתי) שלקח אותנו הישר לגסט-האוז של ה"מארחים" שלנו. הלילה היה לבן עבור כולנו: חדוות המפגש, המתנות, הזיתים (בעיקר...) החזיקו אותנו ערים עד לשעות הבקר המאוחרות יותר ורק בצהרים, לאחר נמנום קל בכל זאת – יצאנו לחום בישקקי בלתי נסבל שהכה בפנינו. לא היה קשה לצוות שקלט אותנו בלילה מקוטע שכזה לשכנע את מתן להמשיך אתם לפמיר היי-וויי – הדרך ה(כמעט) יפה ביותר בעולם – והוא "בגד" בי. משימתו הראשונה היתה לסור למשרדי טרקיש לשנות את הכרטיס, את המועד ואת יעד ההמראה. כעבור מספר שעות הוא חזר עם כרטיס חדש: יציאה מדושנבה, נחיתה בתל אביב ב- 30 באוגוסט. ככה יפה? – אבל אני בכל זאת שמחתי. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />לירון יואב ואני הסתובבנו מעט בחוצותיה הלוהטים של בישקק – מתכננים את הארוחות של הטרק שבדה לנו יואב ממוחו הקודח, עורכים בהתאם לכך את הקניות הנדרשות ונפגשים חזרה במלון עם ארז ומתן שהלכו, כאמור לשנות את הכרטיס של מתן ולדאוג גם לויזות הבאות. במקביל, הוצגתי בפני ה"אמריקאים", שהתגלו כזוג חביב ביותר מאירי עיניים נעימי שיחה, מלאי עניין והתעניינות – כמה נחמד לפגוש אנשים כאלה ככה סתם בקשגאר שבמערב סין ולהמשיך לרכב אתם כמה אלפי קילומטר ביחד, בלי שום תכנון והתכוונות מראש לכך. נראה לי שלשני הצדדים –הדדית- התמזל המזל. אחרי שכמעט התעלפנו מרוב חום, ואחרי שהצטנן מעט האויר – הלכנו כולנו בחשכה כמעט מוחלטת (רחובותיה היותר צדדים של בישקק כלל אינם מוארים בלילות) לאכל ארוחת ערב במסעדה חביבה, אליה התוודעו "ותיקי" בישקק יום קודם. שבנו למלוננו המפואר לשינת לילה שניה, ביודענו כי למחרת אנו עוזבים את המלון עם כל הציוד המתאים לטיול ה"קודח" של יואבון הצנוע והריאלי... את הציוד המיותר השארנו לאחר תחנונים רבים למשמרת במלון – נראה לי שוב שהעיניים היפות של יואב עזרו גם הפעם. זה לא הלך לנו בקלות, אולם בסוף זה הסתייע. מונית נוספת לקחה אותנו לתחנה המרכזית של בישקק, כדי לקחת משם אוטובוס (או מונית) לקרקול – מקום ההזנקה של אותו טיול מדובר. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />לשמחתנו, לא לקח הרבה זמן ומצאנו את עצמנו ישובים במיניבוס – אנחנו חמשתנו וכל ציודנו ועוד מספר מקומיים – ושאיפתנו להגיע תוך חמש-שש שעות לקרקול. הכל הלך חלק להוציא פיצוץ פתאומי מלווה ברעש אדיר של הגלגל האחורי-שמאלי של המיניבוס שהחריד את שלוותנו ועצר את תנופתנו. נעמדנו בצד הדרך. יואב ומתן, המנוסים בהחלפת מהירה של גלגלים, הציעו מיד את עזרתם – אך הנהג סרב להיענות. הוא עשה את המלאכה בעזרת נוסע מקומי מועדף. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span> מתן ניצל את ההזדמנות ונכנס לשטיפה קלה במימי האגם איסיקול, שלאורכו נסענו וממראהו המרשים נהנינו במשך כשעתיים תמימות. כן כן, האגם הוא בהחלט "מכובד" – כחול וארוך מאד עטוף בהרים גבוהים המעטרים אותו "מאחוריו". לפנות ערב – האויר כבר קריר ונעים, אין זכר לחום שהשארנו מאחורינו בבישקק – הגענו לתחנה המרכזית של קרקול עם הרבה שיכורים "רוסינים" ובתים מתקלפים ומכוערים למדי מסביב לרוב. שם מצאנו נהג מונית נוסף שהסכים לקחת אותנו, עבור בכספומט מתאים לתיירים, לעיירה דזהטי-אוגוז, נקודת ההתחלה הרגלית של הטיול שלנו בואדי קרקול. שוב תקלה "תחבורתית" – המונית כבתה לפתע וסרבה להידלק מחדש. כל מאמצי הבנים לאתר את הבעיה ולהתגבר עליה עלו בתוהו – עד שמונית אחרת שבאה ממול הסכימה לקחת אותנו, תמורת תשלום נאות – אל העיירה דזהטי-אוגוז. פרקנו את הציוד הרב שלנו במסעדה הקטנה שבפתח העיירה והבנים ניסו למצוא סוס ורוכבו שיקח את המיטלטלין שלנו על גבו, במקום על גבם, עד ל"טלטי פס". גם זה היה ללא הועיל. התנחמנו לנו בארוחת ערב טעימה באותה מסעדה שבפתח העיירה ואף שכרנו מבעליה את אוהל המבקרים שלה (ה-יורטה המפורסמת של הקירגיזים) וכולנו נטינו בו ללון, כשהגשם מתופף עלינו מבחוץ והאוהל שומר עלינו מבפנים יבשים. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />קמנו בבקר וידענו שהטיול חייב להתחיל - בלי תירוצים ובלי עיכובים. הבנים ניסו שוב לפתות איזה בעל סוס עם סוסו שיקח את הציוד במקומם – אך סופית החלטנו לוותר על ה"פינוק", כי ה"מתנדב" התורן התגלה כשיכור מטורלל שאי אפשר יהיה לסמוך עליו, וגם להיפטר ממנו בסוף לא היה קל כלל ועיקר. כל אחד מהבנים לקח על עצמו תרמיל ענק. אנחנו הבנות הסתפקנו בתרמילים קטנים יותר – זוהי חלוקה צודקת, ללא ספק ... מזג האויר האיר לנו פנים, הנוף היה משגע אף הוא – הכל הבטיח טיול מוצלח ותמים. ההליכה בשעה זו היתה על שביל כורכר עם שיפוע מתון ומתחשב – פה ושם פגשנו מקומיים מכניסי אורחים המבלים את יום המנוחה שלהם בקרב המשפחה הפרטית שלהם, עם מצב רוח טוב ומשובב (אולי משובב מדי – היין עושה אצלם עבודה טובה...) וכך המשכנו לנו לאיטנו עד כמעט החשיכה. הגשם הלך והתחזק, כך גם הקור הלך והתגבר, עד שארז מצא מקום ראוי לחנות בו, תחת עץ גבוה בעזרתו נוכל להסתתר מפני הגשם, אלא שהמקום הצריך טיפול אינטנסיבי מקדים של ניקוש וניקוי יסודי (אני חושבת שארז קצת התבלבל וחשב שהוא נמצא במעיין שלו/שלהם...) אך אל דאגה ארז מבטיח – ארז מקיים; מתן מתגייס – מתן מבצע – ולא חלפה לה שעה קלה עד שאי-אפשר היה להכיר את האתר: לנגד עינינו נפרס משטח פנוי ומוכן לקלוט שני אוהלים וחמישה מטיילים (בסוף היינו שבעה, ראו בהמשך...). הבנים חתכו עצים; הבנות חתכו בצל ועגבניות ותוך שעתיים ישבנו יחד תחת הענפים המגוננים מפני הגשם שלא חדל מלרדת ואכלנו ספגטי ארומאטי עם טחינה מתובלת היטב בצד, שהרגיעו את רעבוננו. לא חלף זמן רב עד שלירון, שסרה רגע מטעמים פרטיים שלה הצידה, פגשה במקרה שני הלכים קירגיזיים שאבדו את דרכם (משהו כזה) ובנחמדותה כי רבה (הכישרון שלה לתקשר ברוסית ברמה גבוהה תוך זמן קצר כל כך - מעורר קנאה בפני עצמו...) הציעה להם אצלנו מסתור חם מהגשם – והם לא סרבו... קבלת הפנים שלנו היתה מוגזמת לכל הדעות: האכלנו והשקנו והלבשנו אותם, הקצנו להם את האוהל הגדול ואנחנו כולנו נדחקנו ביתרת המקום – ובבקר הבחנו שהם נסו על נפשם עוד לפני ובלי שהתעוררנו ולקחו אתם כל אחד זוג גרביים מהאיכות הטובה ביותר שנתן להם מתן בלילה כדי שיחם להם... לא קשה לדמיין את אכזבתנו משני הפרחחים האלה עובדי סוכנות אקו-טרק מקרקול (סבלים, או משהו כזה) – שגם עליה (על אקו-טרק) עוד תשמעו בהמשך... <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />התאוששנו, אכלנו ארוחת בקר צנועה (דיסת קוואקר, אם אינני טועה) התקפלנו, העמסנו על גבנו את הציוד (חסר הגרביים...) – והמשכנו בדרכנו. מזג האויר המשיך להיות גשום, ולצערנו אף מעונן למדי רוב הזמן, מה שמנע מאיתנו ליהנות מהנוף היפה. פה ושם נגלו לעינינו ההרים הגבוהים – פסגתם בצבצה מעל העננים – והבנו שהמראה יפה יותר ממה שבעצם ראינו. זה כמובן לא פגם באווירה הנעימה, בהליכה השלווה אך המאד בוצית ורטובה, בפטפוטים שלנו, בבדיחות של ארז ומתן, במענה הלשון של יואב, בדברי הטעם של לירון. הכל מאד ירוק מסביב – לעתים נדמה היה לנו שאנחנו באוסטריה ולא באסיה, אבל ידענו שזו טעות אופטית בלבד... <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />התחלנו לטפס עד ששוב התחילה לרדת החשכה, גם הגשם התחדש. הזדרזנו לפתוח את האוהלים. החלפנו לבגדים יבשים וחמים, הדלקנו את הבנזיניה הנאמנה והכנו לנו את ארוחת הערב הבאה. הלכנו לישון – ללא אורחים בלתי קרואים – ורק קיווינו לעבור את הלילה ביובש. לשמחתנו – הצלחנו. כשפתחנו את ה"תריסים" התגלה לנו הנוף המרהיב בכל הדרו. כל העננים התפזרו, השמש זרחה והחלטנו שכדאי להזדרז ולנצל את הראות הטובה לפני שתתקלקל. השיקול היה נכון וזכינו לכמה שעות יפות של הליכה יבשה על אדמה בוצית וספוגה. פה ושם שקענו אמנם בבוץ טובעני מעט, אך מהברכיים ומעלה נשארנו אכן יבשים (גם הודות לחליפות הסערה, בואו נודה...). וכך אנו צועדים לנו בבדידות מזהרת – לא פוגשים איש ואשה, במזג אויר ואוירה נעימה, עוצרים מדי פעם כדי לנוח ולזלול דבר מה – עד שמתחילה לה העליה הקשה – עוד פסגה המסתירה לה את הפסגה הבאה. נדמה לך שזה נגמר – עד שאתה מגלה את ה-"פיק" הבא שמחכה לך מעבר לפינה, אחרי הסיבוב – וכך אנו נחים ומטפסים עוד ועוד עד שהרוג'ום הסופי מחכה לנו בגובה של כמעט 4,000 מטר, שבנה מן הסתם משהו שהקדים אותנו ובישר לנו שהגענו אל הפסגה – אל ה-פס המיוחל: טלטיי-פס. לקח לנו אמנם קצת יותר מן המתוכנן, אבל הגענו ... ומגובה זה (מתן היה זה שהרגיש הכי חזק מבינינו את אפקט הגובה) התחלנו בשמחה לרדת. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />הכל עדיין מאד ירוק מסביב, פה ושם עצי ברוש ירוקים בירוק אחר מזדקרים להם בשחצנות שויצרית לגובה, כמו דוגמנים דקי גו ובכלל לא צנועים, ודוקרים את הנוף ביופיים. הירידה (לפחות לי) קלה ונעימה הרבה יותר. גם האויר המתמלא חמצן מקל על כולנו ומשפר לנו את הרגשת הסיפוק הנעימה שהיתה מנת חלקנו על יד הרוגו'ום בפסגת ה-פס. היינו כה מאושרים ומבסוטים מעצמנו, גם פגשנו בדרך להקת סוסים נפלאה שגרמה לנו לאבד את הריכוז ואיתו, לצערנו, לאבד גם את השביל ולגלות זאת די מהר. אלא שלא התחשק לנו לחזור על עקבותינו, ובעצה משותפת הוחלט להמשיך בדרך, למרות הסטייה, בשביל ה"פרות"... מהר מאד מצאנו את עצמנו נאבקים, בצד הלא נכון של הנהר השוצף, בסבך צפוף של שיחים ועצים נמוכים, במדרון חלקלק ודי תלול – הבנו שהטעות היתה גדולה יותר מן הצפוי וההימור – לא מוצלח (בלשון המעטה...). היה ברור שהחושך הולך ומתקרב. ניסיון לחזור על עקבותינו ולטפס חזרה כל מה שירדנו במאמצים רבים - נמצא בלתי אפשרי בעליל. החלטנו לעצור מיד (היינו ממש על גדת הנהר הזורם בחוזקה וברעש גדול) ולהתמקם לשינה באוהלים. המדרון ליד גדת הנהר נראה בלתי אפשרי, אולם לא למתן ולארז שהתחילו לחפור בחוזקה ובתנופה רבה, בעזרת מקל מקרי שמתן כך סתם אסף איתו כמה מאות מטרים קודם, ותוך שעה וחצי הצליחו ליישר טרסה בעומק של חצי מטר שהתאימה למתוח עליה את האוהל הגדול. האוהל הקטן נבנה ממש לגדת הנהר, שם נמצא משטח מתאים לו בלבד. הלכנו לישון בידיעה שמחר חייבים לחצות את הנהר ולהגיע חזרה לשביל האובד. לשמחתנו –היה ברור לכולם איפה הוא נמצא. אולם לא היה לגמרי ברור אם יהיה קל להגיע אליו. אודה – הלכתי לישון בהרגשה לא ממש טובה. דאגתי איך נצליח מחר לשוב אל השביל הנכון. הרעש של הנהר לא נתן לי לישון – היה לי קצת קשה עם כל הסיפור הזה. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />ובבקר – הכל נראה אחרת. מתן בדק אם ניתן לחצות את הנהר בנקודה בה היינו – והוחלט שכן. בעזרתו ובעזרת יואב, שהתמקמו באמצע הנהר כדי שנוכל "לדלג" ביניהם ובין הסלעים החלקלקים – חצתה לירון ראשונה. אחריה – חציתי אני. אחרינו חצו גם הבנים שהעבירו על גבם את כל התרמילים. נרטבנו כולנו עד התחתונים, המים היו מאד מאד קרים. לשמחתנו היה זה יום שמש חמים והצלחנו להתייבש די מהר. הירידה (כבר על השביל הנכון...) היתה מאד תלולה, מה שגרם לנו לכיווץ שרירים משמעותי, במיוחד לארז ... אני התעייפתי מאד – כמעט אפסו כוחותי והיה לי קשה להמשיך ללכת. נחנו בפרק קרקול, אליו הגענו כעבור שעתיים של הליכה במישור מתון, אחרי הירידה החדה של קודם. התארחנו לשעה קלה ביורטה של זוג מבוגרים שסעדו אותנו בנאן וקיימאק טעימים. שטרפנו אותם בתאווה רבה, אחרי הצום הקל שנכפה עלינו... התאוששנו מעט – ביחוד אני – והחלטנו לחזור לקרקול ברכב (מרחק של כעשרים ק"מ), אם יתאפשר. ואכן התאפשר. מולנו הגיעה משאית קטנה מאד שהזכירה אוטו צבאי מתקופת הצבא האדום (כמו בסרטים של ניקיטה מיכאלקוב...) שהסכימה, לאחר שידולים לא קטנים לקחת אותנו, תמורת דולרים לא ספורים, לקרקול. הדרך היתה קופצנית למדי, בוצית וסלעית. בקטעים מסויימים לא האמנתי שהמשאית תוכל להם. התבדיתי – כעבור שעתיים יצאנו מהפארק והגענו לקרקול. בעזרת הלונלי פלנט חיפשנו מקום לשהות בו את הלילה. כל המקומות היו תפושים. לשמחתנו המשאית והנהג הלא ממש נחמד לקח אותנו ממקום למקום וחסך מאיתנו הטלטלות מיותרת עם כל הציוד הכבד על הגב. לבסוף התארחנו בבית משפחה חביבה ביותר ברחוב גורקי בקרקול: בד אנד ברקפסט. לאחר טיול נעים ורגוע בעיירה, שהתגלתה להיות נחמה ונעימה ביותר (שלא כמו בביקורנו הראשון בה...) – שבנו לחדרינו שברחוב גורקי ואכלנו יחד עם בעלי הבית אבטיח עסיסי שקנינו בדרך. שם, סביב השולחן הגדול של המשפחה בסלון ביתם, התברר כי בתם האמצעית עובדת כפקידה בסוכנות אקו-טקר ושהיא מכירה את מקסים ומה שמו של הברנש השני מיומנו השלישי (את השם לא זכרנו). אך החלטנו שאת נושא הגרביים "הגנובות" לא נעלה סביב השולחן. המקריות שעשעה אותנו. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />כבר בקרקול הבחנו ו"עגבנו" על השטיחים מצמר הכבשים שהבחנו והתאהבנו בהם עוד משהותנו בלילה הראשון ביורטה שבדהזטי-אוגוז. לא הרפינו מהם ושם התחלנו את ראשית הרכישה. ההמשך המאסיבי שלה התרחש יום לאחר מכן, כשחזרנו לבישקק. הנסיעה לשם התחילה בסביבות השעה שש בערב – עם נהג המיניבוס טויוטה, הגה מצד ימין – והסתיימה חזרה בבישקק אחרי חצות. כך הגענו ליום רביעי -כמעט חמישי- לבישקק, מחפשים מאוחר בלילה מקום ללון בו. לשמחתנו, שוב, עשינו זאת צמוד עם הנהג שלנו, שהיה שקט ונעים ומשתף פעולה. לבסוף מצאנו דירת חדר במלון קזחסטאן, בפאתי העיר. הלכנו לישון הרבה אחרי שתיים בלילה, ובבקר מוקדם העירו אותנו פקידות הקבלה העצבניות של המלון שרק רצו שנשלם להם דולרים "לא מזוייפים", כביכול – ושנעוף משם לאלתר. גם זו היתה חוויה לא נעימה ומעצבנת. אין ספק – השהות בכפרים ובטבע נעימה תמיד הרבה יותר מהביקורים בערים הגדולות והמנוכרות. אנשי הכפר פתוחים ונינוחים יותר מאנשי העסקים העצבניים וקצרי הרוח בערים. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />לאחר שעזבנו בשמחה את מלון קזחסטאן – עברנו עם כל הציוד לחדרם השכור של קית ומרדית' (ה"אמריקאים"), בדירתה של מרינה, סטודנטית מדגסטאן, אותו הם מצאו בזמן שאנחנו חצינו נהרות שוצפים. זו היתה דירה נחמדה ונעימה, עם שני כלבים גדולים וחתול שחור קטן וסימפטי מאד ... (התאמינו?). מתן וארז המשיכו לטפל בויזות ההמשך לקזחסטאן, אנחנו נשארנו בדירה וקצת "נמרחנו". התכנון היה להמשיך לקנות עוד שטיחים (עם האוכל בא התיאבון...) – ומרינה עזרה לנו להגיע למקור השטיחים באושקי בזאר. מסע הקניות עלה יפה. חזרתי ארצה עם מספר לא מבוטל של כאלה (לא ספרתי...). <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />ואז התחיל מבצע האריזות הגדול... מסיבת הסיום של הטיול שלי היה במסעדת פיצות ("דולצ'ה ויטה פיצריה") מול הדירה של מרינה – פיצות כמותם לא אכלתי מימי – ולא רק אני: זו היתה דעה שבקונצנזוס. חזרנו שבעים ומלאים לדירה, לקחת את הציוד המיועד להגיע אתי ארצה. מתן יצא להביא מונית שתקח אותנו לשדה התעופה. הטיסה שלי היתה אמורה לצאת בשלוש ורבע בבקר (יום שישי). למרות גודלה הקטן של המונית – נדחסנו כולנו פנימה עם הציוד הלא יאמן. לא ארחיב כאן את הדיבור על הצ'ק-אין המסויט שעברתי – כי כדאי לשכוח אותו. נחתתי חזרה בארץ עם הצידנית של ארז שעלתה אתי יחד למטוס ועוררה תמיהות של אנשים סקרנים סביבי – אך הכל הגיע בשלום, כולל אני. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />תודה לכם, מטיילים אמיצים שכמותכם, שבזכותכם הגעתי לקירגיזסטן. לא שלא יכולתי לגמור את חיי בלי להיות שם – אולם חוויה כזו לא היתה לי מעולם. נהניתי מאד להיות אתכם, לראות אתכם יחד את כל הנופים המשגעים של הרפובליקה הקירגיזית, את האנשים הנחמדים יותר, ונחמדים פחות, את הפרצופים המעניינים של העם הזה – לא ידעתי שיש רוסים שנראים כמו סינים – חשבתי שכל הרוסים נראים כמו האוקראינים ואין בלתם. אהבתי לשמוע את השפה הרוסית המתנגנת, והתפלאתי פליאה רבה על הכישרון שלכם לתקשר עם התושבים. אתם טיילים מקצועיים, שאוהבים ויודעים היטב את מלאכת הטיול – חרוצים מעין כמותכם, נלהבים, נחושים ודבקים במטרה – מתמידים ולא מרפים. מאין כל כוחות הנפש שלכם? מה מניע אתכם לעשות את זה? מה זה מעניק לכם? עם מה התחלתם את המסע הזה ועם מה תסיימו אותו? מה אתם יודעים עכשיו, שלא ידעתם קודם? לא חסר לכם הבית? לא חסר לכם בית? הרי אתם נוודים אמיתיים ולא רק לשעה קלה. איך אתם מחזיקים מעמד? לכל השאלות האלה לא מצאתי תשובות במהלך התשעה ימים שהיינו יחד – אולי פעם תגלו לי משהו מזה? מתי ואיפה תגמרו את הטיול – באיסטנבול או ברומא (כי כל הדרכים מובילות לרומא?...). פליאה מיוחדת אני רוצה לומר שיש לי עבור לירונת שמצליחה בצורה כל כך נהדרת ומיוחדת במינה לשרוד את כל האתגר הבלתי נתפש הזה. אכן – יש לי פליאה ואין לי מענה, איך את באמת מצליחה – זה כל כך מרכב וכל כך קשה ועליך זה נראה כאילו את אינך "עוברת" כלום. בטבעיות, בקלילות, בנעימות, בסבלנות, בנחמדות, בכיפיות. תגידי לי, איך? <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span><br /><br />תחזרו בשלום, תשמרו על עצמכם וכל אחד על השני. זה נראה שאתם מאד אוהבים אחד את השני. אתם נדירים – וזה רק בזכות עצמכם. <span style="font-size:78%;"><span style="color: rgb(255, 255, 255);">י</span></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4271546938208288656?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>רות דרדיקמןhttp://www.blogger.com/profile/11785934144860564008noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-77989099093308543742007-07-29T19:53:00.000+08:002007-07-29T19:53:06.127+08:00<div><div><div><div><div align="center">מירן ג'נח, מושב עזריקם<br /><br /></div><div align="right">עוד 5 ק"מ על הכביש ואלומות חיטה מכווצות לצרורות מסודרות בחלקות שנקצרו זה עתה. ממש שבועות. עצרנו להציע עזרה ולטעום טיפה מעבודת המגל בשדה. אישה נחמדה הראתה כיצד יש לנהוג במלאכה שכזו ובנה שמגיע לי עד המתניים סכר בבוץ תעלה ענקית- לא ברור איך הוא מצליח בכלל להרים לגובה כזה את האת. המגל חותך את השיבולים כמו סכין ולא במכות חזקות- מגל משומש וישן. צחקנו ומיד נוצרה אוירה טובה מלאת סקרנות. תו"כ הצילומים הגיע אב המשפחה עם חמור מקושט בפונפונים אדומים לראשו, רתום לעגלה וחדל את יום העבודה כשזימן את אשתו ובנו לעזור להעמיס על העגלה את השיבולים. עזרנו גם בהעמסות. הילד הקטן נוהג בעגלה ובחמור ואנחנו מעמיסים. סיפרתי שבמחוזותינו קולות דירבון החמור הם צקצוקים בלשון ואילו כאן הם נוהגים לומר ברר ברר</div><div><br /></div><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou0nIXaB1I/AAAAAAAAAU4/5YS6yE8smAo/s1600-h/照片+085.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083355188771293010" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou0nIXaB1I/AAAAAAAAAU4/5YS6yE8smAo/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+085.jpg" border="0" /></a><br /><br />כשהעגלה הועמסה (תו"כ שהאישה למעלה, מסדרת את האלומות הגבוהות ומורידה את נפח הקש) ,קשרנו הכל בחבל והוזמנו ע"י אב המשפחה לבוא אליהם לביתם. צעדנו יחד, אופניים לצד עגלה אל תוך כפר ציורי ושליו, נינוח ורגוע בו פזורים שדרות צפצפה לצד תעלות מים זורמות ועצי תותים ממינים שונים נותנים בדיוק בעונה הזו את פריים. הרכבתי את הבן עבדולסלאם על האופניים, חבשתי לראשו את כובע הקאובוי החום שלי והתחלנו נוסעים כשהוא בתחושת התעלות של מרכז הענינים. ילדת פלפל מהרחוב קפצה גם היא על האופניים ברגליה היחפות ומדי פעם עצרנו להוריד פירות שגבוהים מדי למקומיים.כיבדתי את עבדולסלאם ואת הילדה המפולפלת ודי מהר הגענו לחצר הבית. ערימות שיבולי חיטה פזורות ממש בכניסה. חנינו את האופניים וצעדנו תחת סוכת הגפנים, המטפסת על קורות סנדות עבות, בהוראתו של האב לעבר "הבוסתן". בתנועות מהירות הוא טיפס על אחד מעצי המשמשים ובמכות מקל הפיל כמה מאות פירות בשלים שטעמם גן עדן. אין כאלה במחוזותינו, טעם מישמיש מתוק ואמיתי. הפירות נאספו לקערה עמוקה והוגשו לנו על במה שמשמשת ללינה בחצר ממש מול הכניסה לבית, תחת סוכת הגפנים<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou1moXaB2I/AAAAAAAAAVA/_dkL4YHtykQ/s1600-h/照片+096.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083356279692986210" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou1moXaB2I/AAAAAAAAAVA/_dkL4YHtykQ/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+096.jpg" border="0" /></a>. לצד המישמשים הוגשו גם תה חם ונאן יבש מתחילת המאה. ראשונה הצטרפה לחגיגה סבתא קמוטה לבושה לבן שפקדה על הילדים פקודות מוסר,איפוק סדר ומשמעת. היא שמחה על שהגענו וישבה לצידנו</div><div align="right"><br /><br /></div><div align="right">לאט לאט נאספו כל ילדי השכונה לחזות בתופעה המאוד לא שיגרתית של האורחים המערביים. בתוך דקות ספורות כשהבנו את הפוטנציאל הטמון במפגש עם הילדים, חידשנו שלושתינו את ימינו כקדם ופתחנו קייטנה. המשחקים ששיחקנו היו 3 מקלות, תופסת, מחבואים, משחקי זריזות עם הידיים ורצף של שירים שלמדו בגן. בלט במיוחד שיר איגורי שלימדו אותנו בדוגמת ה"אן דן דינו" - "אני באני טורקסטני..." הורים ושכנים הגיעו לחזות בהמולה ונאספו מתבוננים מהצד. בשעה 22:00 נאספו הילדים לחיק הוריהם והובלו אחרי ערב פעלתני </div><div align="right"><br /></div><div align="right">כשביקשנו גם אנחנו לישון (קבענו עם המארחים שמחר נצטרף אליהם לעבודת השדה) נכנסה אם המשפ<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou3V4XaB4I/AAAAAAAAAVQ/NhO6G-uKyVY/s1600-h/照片+109.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083358190953432962" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou3V4XaB4I/AAAAAAAAAVQ/NhO6G-uKyVY/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+109.jpg" border="0" /></a>חה שנעלמה מעינינו לפני כשעה, עם צלחות ובהן מרק אטריות. לחם אביונים ארוחה פשוטה ומשמחת של משפחה מאושרת בחלקה. אם המשפחה ראויה להערכה רבה על שהיא עובדת ללא הרף מבוקר ועד ערב ומתרוצצת בין שיבולי החיטה, לטיפול בבנה התינוק, ומלאכות ניקיון הבית, הכלים והבישול. אשת חייל חייכנית. רק אב המשפחה שנראה קשוח בחינוך שהקנה לבנו הממושמע לתפארת עבדולסלאם ובכל זאת מביט בו בכל פעם בהערכה, ישב איתנו לאכול על הדרגש שבחוץ, מתחת לסוכת הגפנים, כל שאר בני המשפחה נכנסו לאכול בתוך הבית. בתום הארוחה אחרי שניסו להאביס אותנו עוד ועוד, הינו עיפים כמו בסופו של כל יום רכיבה . מתוך הבית בקעו קולות בכי של תינוק בעוד אם המשפחה מתרוצצת בין שטיפת הכלים ואירגון המיטות. אנחנו הוזמנו לישון על מיטה באורך 5 מטר שהרגליים מבצבצות מקצה האורך שלה. התנצלות קצרה של האם שהשמיכות כורסמו ע"י עכברים לא מנעה מאיתנו להרדם במהירות. כשחששנו לאופניים החונות בחוץ, אב המשפחה אמר שהוא ישן על דרגש החמר עליו אכלנו כדי להשגיח על החצר שנחתמה בשער זרדים קלוע ולשמור על ערימות החיטה, שתי הכבשים, הפרה והחמור שברשותם. יופי של אירוח, למרות שהמשפחה לא דוברת סינית טובה הצלחנו לתקשר בצורה בסיסית ולבבית והאוירה הייתה טובה ממש ומיוחדת. אופי המשפחה הפטריאכלית כל כך קסם כאן, המשפחה נראית מאושרת למרות הדלות, כאילו לא חסר דבר, האוירה חייכנית ושמחה .הילדים מחונכים ולוקחים חלק בכל עבודות הבית בכבוד ומתוך הערכת ההורים<br /></div><div><br /></div><div align="right">מחר צפויה לנו השכמה משותפת וכמה שעות של עבודה חקלאית יחד, כולנו ציפיה. בסה"כ רכבנו היום 30 ק"מ<br /><br /></div><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou6IYXaB7I/AAAAAAAAAVo/swdOWunskEY/s1600-h/照片+116.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083361257560082354" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou6IYXaB7I/AAAAAAAAAVo/swdOWunskEY/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+116.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><br /></div><div align="right">הבוקר בשעה 6:30 השכמתי לצלילי מטאטאים וקולות הילדים שבקעו מחוץ לבית. כשהתיישבתי על המיטה קירב אליי עבדולסלאם את הסנדלים וסידר ימין מול ימין ושמאל מול שמאל, החצר מלאת האדמה האפורה המתהדקת מזה דורות ע"י כפות רגליים יחפות שדחסו אותה, מתמלאת בקש ובחול שרוחות אתמול העמיסו עליה ואילו מטואטאים ממנה במטאטא קש ללא ידית המחייב עבודה שפופת גב. מים מפוזרים בטרם מתחילה המלאכה כדי למנוע מאבק לעלות אל על. בעודי נחשף לקרני שמש ראשונות של קצת אחרי אור ראשון מראה לי בחום עבדולסלאם כיצד יש להתמתח. הווק הגדול מלא במים ועומד על טאבון תחת אש עייפה שמתגברים ומעוררים לחיים משרדי מקלות שהם שרידי המשחקים מאתמול בערב. אין פחמים, מה שמעיד על דלות במשפחה בה התארחנו. למרות השעה המוקדמת בני הבית היו עסוקים במטלות של תחילת יום- נקיונות, בישול, טיפול בילדים ועוד. אני ניצלתי את הזמן כדי לצאת לטיול קצר בכפר שהחל תוסס<br /></div><div><br /></div><div align="right">נראה שכולם ערים כבר שעות, עגלות חמורים רתומות נוסעות ברחוב המרכזי שעליהן יושבות נשים שמנמנות וכהות עור שמחליפות דברים בנימה של צחוק בכל פעם שעוברים על פניו של אחד השכנים. עצים עמוסי תותים על גוונים השונים גדלים לגדת התעלה השוצפת ממנה שואבות בנות מים בדלי לשימוש ביתי. על חלק מחומות הבוץ המקיפות את הבתים טבועה כתובית- כאן גרים... מעוטרת בערבסקה ערבית שחורה ובכיתוב קטן. ממש פינת חמד חזרתי לבית המארחים, השעה כבר מאוחרת ועדיף שנתעורר כולנו ולא נעכב אותם ביציאה לעבודת השדה<br /></div><div align="right">התארגנו בחיפזון, שירותים אין בבית והמקום המומלץ ביתר להיפטר מצרכינו הוא בבוסתן, תחת עץ המשמשים ממנו נהננו אתמול (זו ודאי הסיבה לטעמם יוצא הדופן של הפירות). ארוחה של לחם עתיק מזה של אתמול בערב עם תה הוגשה לנו לפתיחת היום, עבדולסלאם האנרגטי, מיוזמתו שלו, התרוצץ ומילא עבורנו את בקבוקי המים שעל האופניים ויצאנו לעבר חלקת השדה שבבעלות המשפחה. אנחנו רוכבים על האופנים והם על החמור. שכנה מצחקקת קפצה כטרמפיסטית על העגלה, גם היא לעבר השטחים החקלאיים ומגל בידה. החמור כבר מכיר היטב את הדרך ואין צורך לכוונו. עבדולסלאם שקיבל מאיתנו מתנה- אריזת 12 צבעים שאמא שלי ציידה אותנו בה, קפץ מהעגלה כשהגענו לכביש ונפרד מאיתנו לשלום לא לפני שהפקיד את המתנה יקרת הערך עבורו בידי אמו. היינו בטוחים שהלך לבית הספר ומנפנופי השלום הנרגשים שלו הסקנו שיום הלימודים יסתיים הרבה אחרי שנמשיך אנו בדרכנו. לבית הספר הלך באותה חולצה שחורה ודהויה, מוכתמת בטיפות בוץ שהתיזו עליו כשעבד במלאכת סכירת תעלת מים כדי להציף את החלקה המשפחתית. אבי המשפחה קפץ מהעגלה בחלקה בה עבדנו אתמול ואנו המשכנו רוכבים אחרי החמור עם אם המשפחה והשכנה המצחקקת לעבר חלקת הכותנה שלהם. העבודה הייתה פשוטה- לעקור את העשבים השוטים שצמחו בינות לכותנה הצעירה גם אם יש נדרש לקרוע מעט את הניילון תחתיו נבטו זרעי הכותנה בראשית העונה. את קטנה ושטוחה משמשת לעקירת העשבים מתחת לפני הקרקע, עוד מהשורש, והמאבק העיקש ביותר הוא נגד עשבונים ק<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou2ioXaB3I/AAAAAAAAAVI/jf4iVBG6eAg/s1600-h/照片+101.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083357310485137266" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rou2ioXaB3I/AAAAAAAAAVI/jf4iVBG6eAg/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+101.jpg" border="0" /></a>וצניים רב שנתיים עם שורשים מסועפים תחת הקרקע שכנראה מזה דורות לא מצאו תקציב לראוונדאפ שישמיד סופית את העשבייה הזו ויחסוך ימים שלמים של עבודה בגב שפוף. ממש בסמוך לחלקה עוברת מסילת הברזל לקאשגאר- עיר היעד שלנו, מדי פעם חלפו על פנינו רכבות נוסעים ושמחתי על יכולתנו לגעת בחוויות מסוג כזה במסגרת הטיול שלנו שפותח בפנינו אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות למפגשים אנושיים מכל סוג שהוא<br /></div><div><br /><br /><br /><br /></div><div align="right">בשל הופעתם של המערביים על האופניים, ניתקבצו לחלקה בה עבדנו רבים מפועלי השדות הסמוכים שהגיעו לחזות בתופעה שמעולם לא ראו- פועל מערבי שחור.כעבור כשעתיים של עבודה סיימנו את החלקה עליה עבדו ודאי ימים רבים. שרידי עשבים קמלים מזה ימים רבים בין התלמים, מעידים על משך הזמן הארוך הדרוש לעבודה שכזו, בסה''כ בשטח של 2 דונמים. החלקה ממש נוקתה מעשבים שוטים וערוגות הכותנה הצפפות בלטו בתוכה באסטטיקה החד גונית והמסודרת שלהם. נתנו חמסה מתנה ונפרדנו לשלום לא לפני שממש היינו צריכים לסרב לארוחה נוספת אליה הוזמנו בביתם.אין כמו עבודת השדה לגישור על פערי שפה ולחיבור בין עולמות </div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-7798909909330854374?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-8980328684534348812007-07-05T00:13:00.000+08:002007-07-05T00:13:34.212+08:00<div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovFl4XaCBI/AAAAAAAAAWY/ea_euX0swko/s1600-h/照片+038.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083373858994128914" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovFl4XaCBI/AAAAAAAAAWY/ea_euX0swko/s400/%E7%85%A7%E7%89%87+038.jpg" border="0" /></a> <div align="right">הגענו כאמור לקשגאר, בירתם של העם האיגורי. האיגורים הם עם מקסים. באמת, כאלה הם. הם מוסלמים וככאלה יש להם אוכל נהדר, אירוח נעים ומוזיקה חיה. אבל הם לא קשורים במיוחד לשאר העולם המוסלמי, ישראל מבחינתם היא עוד מקום בעולם, אין ממה לחשוש ואין במה להתבייש. למרות הכיבוש הסיני הם נותרו עם גאה ויש להם על מה. התרבות שלהם שמחה וצבעונית מלאה ריקודים ומנגינות, זקָנים וכובעים, חרבות ותופים. והבולט מכל- הבנות שלהם הן היפות ביותר באסיה, לפחות לטעמי. אם תלכו לדוגמא ברחוב סיני - חאני טיפוסי ותביטו סביב יצאו לכם העיניים. הבנות הסיניות החאניות כולן מתהלכות בשמלות צבעוניות קלילות, חשופות רגליים, חשופות כתפיים, עדינות וקטנטנות ומלאות בחן. כולן נראות טוב, כולן מטופחות, אבל אם תסתכלו מקרוב, תיראו שרובן לא באמת יפות. האיגוריות הן בדיוק ההיפך. הן מתלבשות הרבה יותר בצניעות ושיערן החלק, השחור, מבצבץ מבעד למטפחות ראש שקשורות ברישול על ראשיהן. פשוטות למראה במבט ראשון, הראש לא מייד מסתחרר. אבל חיוך אחד של אחת מהן ואתה נכבש. כמה חן, איזה יופי! י</div><div align="right">הן קטנטנות ודקות כמו שכנותיהן אבל נוספה להן איזו עגלגלות קטנה ומתוקה שהסיניות כל כך חסרות. יש להן צל של לכסון אסייתי בעיניהן אך הן גדולות ועגולות ומלאות חום והבעה. הן ספגו מעט מהסקרנות והחופשיות של הסיניות אבל נוספה על זה איזו צניעות ביישנית של אישה מוסלמית וכפרית. חיוכן רחב ועורן חלק ובהיר ומאיר</div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovDvoXaB-I/AAAAAAAAAWA/W1kp6Fs1atA/s1600-h/IMG_0904.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083371827474597858" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovDvoXaB-I/AAAAAAAAAWA/W1kp6Fs1atA/s400/IMG_0904.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><div align="right">והנה אנחנו כאן,ישובים על כריות בחדר מרופד שטיח מקיר אל קיר, מולנו מפה רקומה ויפה, עמוסה וגדושה בכל טוב, על הקירות פרושים שטיחי קיר והנישות מלאות בכלי חרסינה וקישוטים והעיקר- שלוש האחיות היפהפיות הקטנטנות האלו, פאר הנשיות האיגורית, לא מפסיקות לכרכר סביבנו, לשדל אותנו שנאכל, שנשמח,שנצחק, רוקדות לנו, לפני חמש דקות הגענו, מתי כל זה קרה? י</div><br /><br /><div align="right"></div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovEsoXaCAI/AAAAAAAAAWQ/jfCKvW4arkc/s1600-h/DSCF5850.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083372875446618114" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovEsoXaCAI/AAAAAAAAAWQ/jfCKvW4arkc/s400/DSCF5850.JPG" border="0" /></a></div><br /><div align="right">יום קודם יצאנו להסתובב בעיר העתיקה של קשגאר. "הרחובות הראשיים" מלאים דוכנים של ירקות, מאכלים, מפתחות, קומקומים וכל שאר המרכולות שאנשים עם בית צריכים. אם פונים ימינה או שמאלה מתחילות סמטאות הבתים. הבתים עשויים לבני בוץ אפויות והסמטאות ביניהן קרירות ונקיות, שקטות ובכל זאת שוקקות חיים - מלאות אנשים בדיוק במידה הנכונה, בעיקר בנשים וילדים. ילדים סקרניים מביטים מהחלונות ודלתות כבדות ומעוטרות תפסו את תשומת ליבנו, מדי פעם מבעד אחת פתוחה יכולנו לחטוף הצצה לחצר פנימית מסקרנת שמכל אחת ואחת מהן בלטו ענפים של עץ תאנה או גפן ופשטות של כפר או של שכונה קטנה נשבה מכל מקום. גלגלי המוח שלי כבר החלו להסתובב ולנחש עצה איך אצליח להסתנן לאחת מהחצרות האלו... חבורת סבתות צבעוניות התיישבה באופן פוטוגני במיוחד והמצלמה נשלפה למרות שתכננתי שלא. כמובן שהצחקוקים וקריאות ההתפעלות נשלפו גם הם וכך הופיעו גם שתי בנות מתוקות במיוחד, מיטב הגֵנים האיגורים המוצלחים בתבנית מקסימה וקטנטונת. נרגשות ומרגשות הן ביקשו שנצלם אותן. לא תמיד יש לי סבלנות לכל האנשים שרוצים שנצלם אותם, גם אני נתקפת מדי פעם באכזבה של תייר שרוצה להגיע למקום אותנטי וחדש ובמקום זה מוצא מקומיים מנוסים ומשופשפים. גם רגשות אשמה על הקלקול המסחרי שזה יוצר אצלם מרתיעים אותי לא פעם, אבל הן נעמדו מולי בשמחת ילדות- נערות קוסמת ולא היה איך ולמה לסרב. וכשבאנו לעזוב הן ביקשו את התמונות- זה רגע שתמיד מאכזב את כולם. הן לא יודעות לכתוב את כתובתן בסינית ומיותר לציין שגם אני לא, למרות שהן ביקשו. הן באמת התאכזבו אבל לי כבר נרקמה תכנית בראש. "מחר נחזור", אני אומרת, "עם התמונות". הן קופצות משמחה ואני כבר מתענגת על כרטיס הכניסה שלנו לאחת מהחצרות המקסימות <a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovCa4XaB8I/AAAAAAAAAVw/JymhEI3lews/s1600-h/DSCF5862.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083370371480684482" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovCa4XaB8I/AAAAAAAAAVw/JymhEI3lews/s400/DSCF5862.JPG" border="0" /></a>האלו, אין ספק שאם נבוא עם תמונות אנחנו ראויים לו</div><br /><div align="right">יומיים אח"כ ארז ואני כבר בדרך, נעמדים מול דלת נעולה. טיפונת מאוחר אבל לא נורא, אנחנו דופקים בדלת. נערה חדשה פותחת לנו, שניה של תהייה מבולבלת ונבוכה אך מיד אחת הנערות מאתמול מגיחה מאחור כולה מחייכת וצוחקת אוחזת בידינו ודוחקת, מכניסה אותנו לחדר האורחים המקסים. אנחנו חולצים נעליים והנערות שהפכו בינתיים לשלוש מתרוצצות סביבנו בכרכור כובש ומתחילות לפתוח שולחן. ואיזה שולחן! בפינת החדר מונחת מפה מקופלת, כאילו ידעה שנבוא, תוך שניה היא נפרשת, רקומה ומקושטת לפנינו, ועליה מתחילים להיערם בקצב מסחרר כל הדברים הטובים שבעולם: לחמים ושקדים, פיצוחים וסוכריות, מלונים ומישמשים, עוגות ועוגיות והכל בכלים מסורתיים ויפים. קומקום של תה מופיע משום מקום ומעתה והלאה<br />הכוסות לא יהיו ריקות לרגע...הן לא מניחות לנו ומתעקשות שנאכל מהכל ואנחנו גם לא מתנגדים במיוחד, המלון מתוק, הלחם חם והעוגיות מאפה בית פריכות וטריות. עיניהם נוצצות למולנו והן נרגשות מהתמונות, מזכירות לנו מחדש כמה משתלם וכיף זה לקיים הבטח<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovDA4XaB9I/AAAAAAAAAV4/YPvkKuObsSA/s1600-h/DSCF5899.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5083371024315713490" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RovDA4XaB9I/AAAAAAAAAV4/YPvkKuObsSA/s400/DSCF5899.JPG" border="0" /></a>ות</div><br /><div align="right">השיחה רובה סובבת סביב הפיטום שלנו והתמונות שלהן. הסינית שלהן בערך ברמה שלי והפנטומימה המתורגלת שלנו פוגשת בפנטומימה היצירתית והמושקעת שלהם. אנחנו מגיעים לדבר על ריקודים ואחת מהן- היפה מכולן- עושה תנועה או שתיים שמספיקות להצביע על כישרון אמיתי. אני מבקשת שתרקוד. שניה של בלבול, המוזיקה למעלה ואבא ואמא בוודאי לא יהיה מרוצים... נמצא פיתרון! אחיותיה שרות ומוחאות לה כפיים: "טום טם טם טום טם!", והיא רוקדת בחינניות, מין שילוב של ריקוד הודי מזרחי עם תנועות ידיים מסולסלות ומעוטרות, צעדים קלים וקלילים וחיוך שמח - איזה יופי! העיניים של ארז נוצצות ושלי לא פחות. לבקשתן אני מנסה לתת להן לטעום קצת מהרפרטואר שלנו אבל לא נראה לי שהבאתי כבוד גדול למדינה. גם ארז מנסה ופתאום בין כל החרסינות והזאטוטות האלו אני מבחינה כמה גדולים ומגושמים אנחנו אל מול הריחוף הקליל שלהן, הראש של ארז מלטף את התקרה... אבל הן צוחקות ומשתפות פעולה ומיד נזכרות שכבר עשר דקות שלמות לא אכלנו ומאכילות אותנו בעוד מישמש, בעוד מלון- "לא! החתיכה הזו טובה יותר, תאכלו אותה!" "תשתו עוד תה" ואנחנו נמסים אל מולן.... י</div><br /><div align="right">אנחנו עוזבים בתחושה מיוחדת של ערב מאותם הערבים שחודרים גם עור של מטיילים מנוסים, מין טעימה כמו של פעם ראשונה. להתראות סין, להתראות בנות איגוריות מתוקות ותודה על ערב נפלא! י </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-898032868453434881?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-19367736007475040372007-06-28T13:11:00.000+08:002007-06-28T13:11:56.865+08:00<div align="right">פעם ראשונה שאנחנו מצליחים לצאת מעיר בזמן, אחרי יומיים מנוחה ולא יותר, לפני<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RnZ6xpjJy7I/AAAAAAAAAUQ/LOMjAaDe8as/s1600-h/IMG_0677.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5077380623292287922" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RnZ6xpjJy7I/AAAAAAAAAUQ/LOMjAaDe8as/s400/IMG_0677.JPG" border="0" /></a> שהיא נמאסת עלינו ואנחנו עליה. וככה, אחרי כביסה, הצטיידות מחודשת בשוקולדות והשלמת שעות שינה אנחנו יוצאים מקוצ'ה בצהריים עם טעם טוב בפה</div><br /><br /><br /><br /><div align="right">בשעה הזו כבר חם, 40 מעלות לפחות, ואני מתמלאת בעייפות הקבועה שאני חוטפת בתחילת כל יום כשאני יודעת שהרבה שעות פידול לפני. בפרברי העיר סגנון הבנייה משתנה מעט, בניית בוץ יפה ופשוטה מחליפה את הבניינים הגבוהים, סוכות גפנים מפוארות שלעולם לא יימאסו עליי מחפות על הגגות,כמה עגלות רתומות לחמורים עוקפות אותנו. גם האנשים נראים שוב אנשי כפר ולא הסינים המהודרים של העיר </div><br /><br /><br /><div align="right">פתאום נגלה לנו שלט- לרויאל פאלאס שמאלה. אנחנו מתלבטים שנייה,עושים כמה שמיניות מהוססות עם האופניים ומחליטים שיש לנו כח ושרק נעיף מבט קצר ונמשיך הלאה. עוברת שמועה שזהו מוזיאון של התרבות האיגורית. עד היום אנחנו מחפשים את האשם שהנפיץ את השמועה הזו, כולם מכחישים. איך בין שלושה אנשים עוברת שמועה שאיש לא יודע מה מקורה? זה עניין תמוה, מה שבטוח, זו לא הייתי אני.... י</div><br /><br /><br /><div align="right">פרץ מסוכן של רצון לתרבותיות קלאסית תוקפת את הבנים והם רוצים להיכנס למוזיאון. הבחורה החייכנית בכניסה מכריזה על עצמה כדוברת אנגלית אבל עם סינים באמת שאי אפשר לדעת. אני חושדת בשיעמום אינסופי מתקרב אבל יש לי חולשה- כשמישהו אחר שהוא לא אני מציע מאיזושהי סיבה לא לפדל כשבחוץ ארבעים מעלות אני ישר מסכימה, לא משנה כמה טיפשית האלטרנטיבה. אני ממלמלת כמה מילות התנגדות אנמיות סתם כדי שאוכל לטעון לחפות בסוף אבל למעשה אני אשמה במחדל בדיוק כמו כולם.וככה בהסכמה כללית שילמנו את העשרים יואן הדרושים לאדם כדי לעבור את החוויה המשעממת בחייו</div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right">הבחורה החייכנית מובילה אותנו לביתן הראשון. בפנים תלויות כמה תמונות בשחור לבן של כל מיני סינים לא ידועים, כמה כדים שעומדים על סטנדים ובעיקר יש שקט מעיק של מוזיאון. אנחנו ניגשים ללוח ההסברים. בסינית ואיגורית בלבד, אף מילה באנגלית. אנחנו מסתכלים במדריכה שלנו בציפייה גדולה. היא עכשיו הסיכוי האחרון שלנו. היא מחייכת בפה רחב ומיד נפרץ ממנה שטף בלתי ניתן לעצירה של נאום בסינית שמיד מבינים שהוא שבלוני וקבוע. אנחנו מנצלים רגע אחד שהיא נעצרת כדי לנשום ומבקשים- "אינגליש?" "לא, לא, לא". היא מתנערת מכל מה שהכריזה על עצמה בכניסה. איך נפלנו בפח, טמבלים כמונו </div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right">זה לא היה נראה שמפריע למדריכה שלנו שאנחנו לא מבינים מילה ממה שהיא אומרת, יש לה נאום קבוע, היא התאמנה עליו הרבה והיא אלופה בו. אנחנו מהנהנים מולה בייאוש ועייפות מוזיאונים כבדה, אותו סוג עייפות שדומה רק לעייפות שיש בסוף יום סידורים שהם לא שלך מתחילה להתפשט מכפות הרגליים לכל הגוף ורצון עז לישון מציף אותי. להגנתה אומר שמידי פעם נפלט לה חצי משפט באנגלית כגון: "וורי וורי פיימוס אין ג'אפאן" אבל עד היום אין לי מושג מי זה הבחור המפורסם ביפן ולמה יש על שמו מוזיאון בשום מקום בסין, אבל גם באמת שלא אכפת לי</div><br /><br /><br /><div align="right">עברנו לביתן הבא. ברגע שראיתי את כדי החרס ואת סוגי המטבעות השונים העייפות הגיעה אצלי לשיאים חדשים. כל שעות השינה שאגרתי במלון בקוצ'ה, נזרקו לפח. העיניים של כולנו נהיו אדומות וכל פיהוק גרר אחריו דמעה קטנה בקצה העין. רק המדריכה נותרה רעננה כשהייתה- חיוכה רחב, צעדיה קלילים, והסינית הנרגשת לא מפסיקה להתגלגל מפיה. מצאתי שלט באנגלית וניגשתי אליו למרות שכבר ממש לא עניין אותי מה כתוב בו. סתם בהיתי בלבן שבין האותיות ודמיינתי אותו יוצא החוצה או משהו טיפשי אחר. אנחנו מיואשים לחלוטין, מבינים שאין לזה צורה ומחליטים לחתוך. תוך כדי ויכוח בעברית, מי הוא האשם שבגללו נכנסנו למוזיאון, אנחנו מסבירים לה ש"תודה רבה, אבל אנחנו לא מבינים מילה וזה מספיק לנו". עיניה נופלות פתאום באכזבה, החיוך נעלם, היא מרגישה אשמה ולנו לא נעים פתאום מהאישה הקטנה והנרגשת הזו. בקול קטן היא אומרת בסינית שלשם שינוי אנחנו מבינים "אבל הביתן הבא הוא הכי טוב, אולי נלך רק אליו?" אנחנו גמורים אבל למענה הסכמנו... היא נמלאת ישר באנרגיות מחודשות - מאיפה היא שואבת אותם בשיעמום האין סופי הזה? - מובילה אותנו בצעד בטוח אל הביתן האחרון</div><br /><br /><br /><div align="right">...על קירות הביתן היו תלויים שטיחי קיר ישנים ושמלות שהיו מהודרות לפני אלף שנה. הוא היה נראה מרגש בדיוק כמו קודמיו </div><br /><br /><br /><div align="right"><strong>:יואב</strong><br /><strong>פתאום היא פתחה בנאום החלטי עם מילים מפוצצות ולא ידועות באנגלית. היא נתנה שם ספיץ' של שתי דקות לפחות וחוץ ממילות הקישור לא הבנתי אף מילה. אחרי עשר שניות בערך שמתי לב שאני היחיד שאיתה ושאני לא מבין שום דבר. היא נכנסה לטראנס, ברור היה שלאף אחד מארבעתנו אין מושג על מה היא מדברת. התחילו להופיע אצלי גלים ראשונים של צחוק שסתמתי בתוכי. ארז ולירון תקועים מול השטויות שלהם אבל ברור לחלוטין שגם הם שמים לב למה שמתרחש, ומשתדלים להימנע מלהוציא הגה מיותר שיפר את האיזון העדין כ"כ שהגוף זקוק לו כדי להחזיק את הצחוק מלפרוץ החוצה. אמא של איתן </strong><strong>למדה אותי להסתכל על הציפורניים ברגע הזה. אם יש עוד סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור הן עשויות לעזור - הרכנתי ראש. הן </strong><strong>באמת היו די משעממות, יש סיכוי שזה יעבוד, אבל באותה שנייה היא אמרה </strong></div><br /><div align="right"><strong>"BY THE EARLY CENTURY"</strong></div><br /><div align="right"><strong>ואז כבר הבנתי סופית ששום ציפורניים לא יעזרו לי עכשיו. החלטתי לצאת החוצה על הקצה של הקצה, עם ריאות מכווצות אני בורח מהחדר. במבט אחרון אני מספיק לקלוט שארז עומד בפינה לבדו ולירון, לבדה מול השלט "אסור לעשן" שניהם בגבם למדריכה. מהחדר עוד נשמע הנאום הנצחי של הגברת, אבל מתחיל להתווסף אליו עוד חרחור דומה לשלי, אחד נמוך של גבר, ועוד אחד מעט גבוה יותר של אישה שמסגירים שגם ארז ולירון נשברו. אני מבין שיש לי שותפים ונמאס לי, אני לא יכול יותר, חלאס, אני משחרר הכל הכל ופורץ בצחוק משוגע ורץ חזרה לחדר. שם אני רואה את ארז ולירון ולמזלנו הגדול גם את המדריכה בוכים מרב צחוק</strong></div><br /><br /><br /><div align="right">זה היה צחוק מהסוג שרק ייאוש ושעמום אמיתי יכולים להוליד. איך אסביר כמה שהמצב הטיפשי הזה היה מצחיק? הרי כלום לא באמת קרה. אבל זה מצחיק כמו שיהוק של מפקד באמצע מסדר בטירונות או כמו חתול מיילל באמצע צפירה ביום הזיכרון כשאתה בבי"ס יסודי. מצחיק כמו שדברים מצחיקים אותך רק כשאתה באמת לא רוצה לצחוק</div><br /><div align="right"><br />צחקנו שם כולנו צחוק מטורף, צחוק שבוקע מבפנים, צחוק שאינו ניתן לעצירה, שמרעיד את הכתפיים, מכווץ את הבטן, מכופף את הגו ומכניע את הברכיים. בהתחלה עוד ניסינו לעצור לשנייה אחת את הצחוק כדי להסביר לגברת שזה לא בגללה (שקר! זה לגמרי כן) אבל אי אפשר היה לעצור את זה וממילא גם היא צחקה שם בדיוק כמונו. היא נגשה אדומה כולה מרב צחוק לפינה וחיקתה את ארז בוהה בקיר הלבן ומלמלה בקושי רב "נו פיקטשר, נו פיקטשר". צחקנו וצחקנו וצחקנו</div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right">נפרדנו ממנה בלבביות אמיתית והתפרקנו על המדרגה בכניסה, מרוקנים מכוחות, טעונים עד אינסוף באנרגיות. זה היה צחוק מושלם, משחרר אנדרופינים שהאריכו לכולנו את החיים בשלוש שנים לפחות. מדי פעם נפגשו לנו העיניים ושוב צחקנו </div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right">...מה שצחקנו שם, לא בכינו שנים </div><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5077325394307828610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" height="271" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RnZIi5jJy4I/AAAAAAAAAT4/SNTvapJs7uQ/s400/DSCF5646.JPG" width="336" border="0" /><br /><br /><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><br /><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><br /><br /><br /><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-1936773600747504037?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-65144472081864202432007-06-17T20:19:00.000+08:002007-06-17T20:19:07.455+08:00<div align="right"><br />(משה זנזורי, מושב שדה עוזיהו) <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkUQJjJyZI/AAAAAAAAAQA/x8siSu4i5t4/s1600-h/IMG_1268.JPG"></a><br />אתמול בערב תו''כ חיפוש העצים, מצא ג'ובו מתחם מגורים נטוש ובו<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkq4pjJy1I/AAAAAAAAATg/WT0YIM5RKVM/s1600-h/IMG_1268.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073633607923911506" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkq4pjJy1I/AAAAAAAAATg/WT0YIM5RKVM/s400/IMG_1268.JPG" border="0" /></a> בור מים מלא מים בתוכו. רכבנו ועצרנו במקום. הישוב נראה ישן אך לא מאוד עתיק, כנראה שדרך העפר הזו היתה בשימוש אינטנסיבי יותר בתקופה בה הכבישים התוחמים את תא השטח מצפון ומדרום לא היו קימים. יתכן שהיו אלו פנצ'ריות או פונדקים מזדמנים בעבר, אך כיום המתחם הזה וגם כאלו שפגשנו אחריו היו נטושים ואולי מאוכלסים בעונות השונות ע''י רועי צאן ונוודים מזדמנים. כשג'ובו התכופף והתקרב אל פני המים, היה צורך להזהיר אותו מפני נחש שתפס קצת שמש בין אבני חוליית הבור.נחש ארוך ודק בגוונים אפורים עם מעוינים כהים על גבו<br />הדרך היא דרך זיפ זיפ מתישה שמכבידה מאוד על ההת<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkTsJjJyYI/AAAAAAAAAP4/IHwVOXZGhOQ/s1600-h/IMG_1264.JPG"></a>קדמות. למרות מגמת הירידה בשביל, התנועה איטית ומסורבלת. באוכפים מבחינים היטב בנקבים סלולים שנדרכו במשך שנים רבות ופולסו למעבר אדם ובהמות- בעיקר לגמלים. בשיפועיהם הם מזכירים מאוד את הנקבים שבארץ- אותו הצורך פיתח את אותו הפיתרון ואותו הסגנון לחציית קוי רכס על סוגים זהים של בהמות- גמלים וחמורים עוד כמה ק''מ של ירידה על דרך העפר, ושוב בית<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkqRpjJy0I/AAAAAAAAATY/_Fjkk0pAJuU/s1600-h/IMG_1264.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073632937909013314" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkqRpjJy0I/AAAAAAAAATY/_Fjkk0pAJuU/s400/IMG_1264.JPG" border="0" /></a> חווה בנוי אבן לצד הדרך. המבנה המקורי שימש למגורים אך בשנים האחרונות הוא משמש כמכלאה לעדרי צאן. בחצר המכלאה, הצמודה למבנה ראינו עוד נחש ארוך ודק, אחיו של זה מבור המים, גם הוא מתחרדן בשמש ולא מאמין שמישהו מפר את שלוותו. כשהרגיש מאוים זחל אל בין החריצים שבקיר הבית ותפס מחסה בתוך המבנה הסגור והמקורה. חשבנו לעצמנו שבקלות מבנה שכזה יכול היה להיות נקודת לינה מוגנת עבורנו. צידי הדרך סלעי גרניט בגווני אדום כהה המתחלף לעיתים לגרניט בצבע ירוק, ממש ירוק, שנותן תחושה שמבעד משקפי השמש נצבע העולם בגוונים של מסך מחשב מיושן ירוק- כחול- אדום. הערוץ והשביל, הצמודים אחד לשני, יוצאים לפתע מבין רכסי הגרניט המיוחדים אל תוך בקעה שניראית כמו מכתש ענקי. בשל התחזקותה של ר<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkoBJjJyxI/AAAAAAAAATA/-po0NAW-T60/s1600-h/DSCF4918.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073630455417916178" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkoBJjJyxI/AAAAAAAAATA/-po0NAW-T60/s400/DSCF4918.JPG" border="0" /></a>וח הפנים, החלטנו לעצור לצד השביל עד שזו תרגע. הרוח המשוגעת, שורקת על עמודי החשמל המלווים את השביל לכל אורכו- עמודי עץ מגזע צפצפה, צבועים שמן פישתן ומעוגנים לקרקע בעמודי בטון בגובה מטר וח<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkRJ5jJyWI/AAAAAAAAAPo/1A6oyE3ZQsk/s1600-h/DSCF4931.JPG"></a>צי <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkQbJjJyVI/AAAAAAAAAPg/IBwbWZstB9U/s1600-h/DSCF4918.JPG"></a>שמייצבים אותם ברוחות שכאלה. העץ שבעמוד מבוקע מהחום ומהיובש והרוח ממש שורקת עליו בעוצמתה. באופק הרחוק, כמעט בשוליה הנגדיים של הבקעה, ניתן להבחין בארובה מעשנת ובחורשת עצים ירוקה של הישוב קיג'יאווג'ין- ישוב סוף עולם, ללא כביש המוביל אליו, בלב בקעה צחיחה ויבשה לגמרי. כשביקשנו להתנחם במידע שהמפה מוסרת, גילינו שזו נעלמה וכנראה התעופפה ברוחות שנשבו בלילה האחרון. ג'ובו סיפר שרגע לפני שגילינו שהמפה נעלמה, חשב מה יכול להחזיר אותו במעלה דרך העפר הזיפ זי<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkP1ZjJyUI/AAAAAAAAAPY/VjOJgpwbHh0/s1600-h/DSCF4900.JPG"></a>פית הזו לנקודת הלינה האחרונה. התשובה היתה מידית- חוזרים חזרה רק בעבור משאבת האינסולין הרוח לא נחלשה לרגע ואנחנו המשכנו בכל זאת ברכיבה, מנסים לנחש לפי כיווני הפניות וראשיות הדרך לאן עלינו לפנות בכל צומת שבילים. באחד הצמתים היתה התלבטות קשה ולפתע ראינו משאית קרבה לכיוונינו. חיכינו לה עד שראינו שזו החליטה לפנות מהדרך הראשית לדרך אחרת בכלל. הימרנו על הדרך המישנית יותר, אך זו המושכת ממש לעבר הכפר. אחרי כמה קילומטרים, שוב משאית<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkk75jJyvI/AAAAAAAAASw/xiEXuJaGJko/s1600-h/DSCF4903.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073627066688719602" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkk75jJyvI/AAAAAAAAASw/xiEXuJaGJko/s400/DSCF4903.JPG" border="0" /></a> כחולה, עמוסת מיכל מים ענק, מחורר ונוזל מכל פינה אך העיקר שפתחו נאטם (בערך נאטם) בגומי של פנימיוית צמיגים. שאלנו את הנהג שאלות, והוא לא ידע דבר פרט לשם הכפר אותו כבר ידענו והעובדה שיש שם אנשים. כל דקה שבה עמד ודיבר איתנו, נזלו מהמכלית המחוררת כמה עשרות ליטרים ולפניו עוד כחצי שעה של נסיעה על דרך עפר עד הכביש שגם הוא די שומם התנחמנו בעובדה שהמים נלקחו מקרבת מקום ולפנינו אנשים אצלם אפשר להצטייד במים ובאוכל ולאסוף מידע על המשך השביל וטיב הדרך מכאן ואילך הרגשנו שסביבנו אופק מי תהום גבוהים. צמחיה ירוקה ושטחי ענק של מרעה יבש ומאות ראשי צאן מלחכים עשבייה נמוכה. בין רגע הגענו לבריכה אליפטית ענקית, בגודל 25*15 עם מדרגות ומים מוריקים ורעננים בתוכה. 2 סינים שחיים בתוך סרט, יצאו לקראתנו ממבנה מאולתר בו הם גרים בדיוק כשהפרענו להם בהכנת ארוחת הערב. הם כנראה מוכרים מים למיכליות כמו זו שראינו, בגנרטור שמפעיל משאבה עם צינורות הזנה גבוהים ישי<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkriJjJy2I/AAAAAAAAATo/FNF3RXzSVMM/s1600-h/IMG_1271.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073634320888482658" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkriJjJy2I/AAAAAAAAATo/FNF3RXzSVMM/s400/IMG_1271.JPG" border="0" /></a>רות לתוך המיכלית. איזו בדידות, 5 ק''מ מישוב נידח, בלב בקעה צחיחה, מוכרים מים במישמרות של שבוע- שבוע.... פשוט עולם אחר </div><div align="right"><br />המשך הדרך מלא בפודרה עמוקה שממלאת את השרשרת ושאר החלקים הנעים באפניים באבק לבן. הדרך עמוקה מדפנותיה ובשולי הקוליסים ישנם תלוליות פודרה גבוהות. האפנים הרחבות עם התיקים בצדדים, מתנגשות לעיתים תכופות בשולי הקוליסים וההתנגשויות הקטנות גורמות לאובדני שליטה תכופים תו''כ הנסיעה. ציקצוקי האפנים כתוצאה מהאבק שנכנס לתוך כל מיסב חשוף החלו לזמר ואחרי 2 ק''מ של זעם וקללות, הגענו לדרך עפר מוגבהת ויפה, שהגיעה בדיוק מהיכן שהגענו אנחנו אך מסתבר שהימרנו על פיצול שבילים לא נכון<br />אנחנו בפאתי הכפר כפר גדול ממש, מאות בתים בצבע האדמה שסביב, בנויי לבני בוץ ומטויחים בבוץ- הכל כאן שקוע בבוץ.... הכל נטוש. כפר רפאים עומד על תילו ואין נפש חיה ברחובות הרחבים. עושה רושם שהכפר נעזב כמו שהוא, הרחובות שבין הבתים הרציפים ודאי אפשרו תנועת כלי רכב בימים עברו לצד ילדים רכובים על אפניים ברחובות מלאי חיים. היום אין כאן כלום. לרוב הבתים אין גגות, שכנראה נילקחו מהם קורות עצי הצפצפה שהיו שוות משהו. הרבה ז<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkseJjJy3I/AAAAAAAAATw/YgKYf1ZBVmE/s1600-h/IMG_1272.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073635351680633714" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkseJjJy3I/AAAAAAAAATw/YgKYf1ZBVmE/s400/IMG_1272.JPG" border="0" /></a>מן לא נסעו על דרך העפר המרכזית שעליה אנחנו מגיעים שכולה מלאה בחול מקושט באדוות גלים שפילסה הרוח. משני צידי הדרך בתים רציפים וחצרות צפופות ואין נפש חיה. תופעת הבתים הנטושים מוכרת לנו בארץ כתוצאה ממלחמות, אבל מה הסיבה לנטישה הזו כאן </div><div align="right">הגענו למרכז הכפר. לדברי "בעלי המים" שפגשנו קודם בבריכה, מתגוררים בכפר 10 אנשים. עקבנו אחר קולות העיזים ונעירות החמורים והגענו לסימני חים בתוך כל העיזבון הזה. בחצר הראשונה חנתה משאית ושער נעול חתם את החצר. כלב בודד, קשור לצמיג משאית השתולל כשראה אותנו ולבסוף נרגע כשהבין גם הוא ששום דבר חדש לא יקרה כאן. כשניגשנו לעיזים, אלה התקרבו אלינו בנהירה המונית תו''כ פעייה, כנראה שהן רעבות ומחכות למעט קש. אחרי כמה דקות שאנחנו משחקים עם הצאן, צצו מן הבית הסמוך שלוש נשים וילדה. המבוגרת, אמם של שתי הנשים והסבתא של הילדה הקטנה, ניהלה את הדו שיח איתנו. רצינו לברר על המשך הדרך, טיב השביל, מרחק מהכביש ויציאה לישובים קרובים. מתוך פו הדוב- דלי השוקולדים והסוכרים שלנו, אכלנו יחד מהקבוקים שלא רוצים להיגמר. השיחה העלתה הרבה חיוכים והוזמנו לשבת ולנוח בביתן. על הקיר עמד לוח שנה מיושן ומצהיב משנת 2002 עם תמונות של מאו צה טונג בהנפות ידיים<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkgPZjJymI/AAAAAAAAARo/WkZhJ_3jZJY/s1600-h/IMG_1275.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073621904138029666" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkgPZjJymI/AAAAAAAAARo/WkZhJ_3jZJY/s400/IMG_1275.JPG" border="0" /></a>. מיטה אחת ארוכה, אח, רצפת בטון וטיח שנצבע שחור מפיח שדלף מהאח. שאלנו אם יש מקפיא לבקבוקי הקרח לצידנית והן אמרו שבכלל אין חשמל. לוח סולארי בגודל 30*30 ס''מ עומד בחלון הדרומי של הבית וממלא 2 מצברים רחבים של משאית שמאפשרים תאורה צנועה של מנורת הלוגן חיוורת. <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkWwJjJyeI/AAAAAAAAAQo/nyyThKR2VIU/s1600-h/IMG_1275.JPG"></a>לא נותר עוד קרח בצידנית ומעתה נעבור להשתמש בתיק הפריאו לשמירת הקור סביב האינסולין </div><div align="right">את ארוחת הערב ביקשנו להעשיר בבשר, טרי כמובן. הסבתא הציעה לשחוט לנו עז ואנו התעקשנו שתרנגולת תספיק. סגרנו על מחיר יקר מאוד יחסית והיא הצביעה על חצר אבן נעולה בשער עץ חורק, שם נמצא אגף העופות. שלוש תרנגולות בגוונים חומים דילגו בחצר, שמנות ומטופחות."תתפסו איזו שאתם רוצים" אמרה, ואנחנו, במירדף שהזכיר לי ימים עברו, מדלגים אחריהן. היצור שהכי פחות הבין את פשר מעשינו שם היה חמור אפור שהיה המום מכל ההמולה סביבו. אחרי מרדף ממושך, לכדנו א<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkgo5jJynI/AAAAAAAAARw/Tpic7U11OiU/s1600-h/IMG_1277.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073622342224693874" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkgo5jJynI/AAAAAAAAARw/Tpic7U11OiU/s400/IMG_1277.JPG" border="0" /></a>ת אחת מהן והגשנו אותה לסבתא. ברגע זה החל הויכוח של מי ישחט אותה... הבנות סירבו בתוקף לבצע את המשימה ולא הבינו למה אנחנו כל כך נרתעים מהפעולה הכל כך יסודית הזו בעבורם. התעריף היקר שהבטחנו לשלם היה לבסוף זה שדחף את הסבתא לזרז את אחת הבנות לאחוז בסכין ולשחוט את העוף שנראה היה מתפנק בתנוחת תינוק על ידיי, לפני שהעסקה תתמסמס. הסכין הושחזה במספר שיפשופים על פינת הבטון של מדרגות הכניסה לבית, רגלי התרנגולת הוצמדו זו לזו, ואנחנו, מזועזעים מהמאורע, מתרחקים מעט מזירת ההתרחשויות, התחמקנו מהמקום. העוף השמנמן<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkXN5jJygI/AAAAAAAAAQ4/1i30CNELxFw/s1600-h/IMG_1277.JPG"></a> שהתכווץ מהשחיטה, הוכנס לקערת נרוסטה רחבה ונמוכה וקילחי תירס אדומים הוכנסו לכירה כדי לחמם מים למריטת הנוצות. כנראה שהעוני הוא הגורם לכך שלא מצאנו ולו גרגר תירס אחד על כל עשרות הקלחים שבערו <a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmki2pjJyqI/AAAAAAAAASI/yyLB1fsAiY0/s1600-h/IMG_1290.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073624777471150754" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmki2pjJyqI/AAAAAAAAASI/yyLB1fsAiY0/s400/IMG_1290.JPG" border="0" /></a>באש אדומה תחת הסירים השחורים. מקשקשים, צוחקים ומצלמים אחד את השני תו''כ שהמים מתחממים ישבנו במטבח האפל. ת<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkhNpjJypI/AAAAAAAAASA/Gckxw33_TFs/s1600-h/IMG_1283.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073622973584886418" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkhNpjJypI/AAAAAAAAASA/Gckxw33_TFs/s400/IMG_1283.JPG" border="0" /></a>ינוק שהיה בבית והתעורר הצטרף לחגיגה בפוני שחור וזקור ובפנים מבוהלות. המים הרותחים נשפכו על התרנגולת, והסבתא ואחת הבנות החלו מורטות את נוצותיה ביסודיות ובמרץ רב תו''כ השמעת קולות כוויה מהמים החמים ושימוש במקלות אכילה סינים למריטה. קערת שמן עם תמרים צפים בתוכה הוצתה ע''י חתיכה בוערת של נייר עיתון אחרי שכ- 50 גפרורים לא הצליחו להצית בה אש ושאריות הנוצות נשרפו מעליה להשלמת מלאכת הניקיון. תו''כ הפירוק הוצאו מהעוף כמה ביצים שעמדו ממש בקנה ובין העור והבשר בלטו רקמות בצבע צהוב שמימיי לא ראיתי. בנוסף לעוף, הצטיידנו בק''ג קמח ומילינו מים. ממש כשעמדנו לצאת לדרך עמוסים ורעבים, גילינו פנצ'ר באופנים שלי- פנצ'ר ראשון אחרי 3000 ק''מ. פירוק מהיר של הציוד, הוצאת גלגל והחלפת פנימית ויצאנו עם אחת הבנות לראות את המשך השביל בו נ<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkXnpjJyhI/AAAAAAAAARA/fI1r4qGKv3o/s1600-h/IMG_1283.JPG"></a>משיך מחר. שאלנו על תנועת רכבים על השביל ונענינו שיש כמה וכמה משאיות מדי יום. האופציה של לעלות על אחת מהן לטרמפ הייתה ריאלית, במיוחד משום שעלינו להגיע לעיר אורומוצ'י בתוך שבוע, עם ההצטרפות של לירון. ראינו את המשך השביל שהוערך ב- 60% טיב דרך ביחס ל-30% שניתנו לשביל עליו נסענו היום ו-100% ביחס לכביש 312 המלווה אותנו לאורך כל הטיול. השביל נראה טוב. חזרנו לכפר וממש לא התקשינו במציאת מבנה נטוש להעביר בו את הלילה. התמקמנו בבית של ממש עם דלת ובריח, גג שלם, אח לבישול וארובה. פינינו גזם שיחים שהוכנס פנימה כדי למנוע מאנשים להכנס, בדקנו שאין נחשים מהמפגשים המזדמנים של הימים האחרונים והתחלנו במלאכת הבישולים ג'ובו הכין ליבה על גחלים מעצים שאספנו בקלות בקרבת מקום, אורז עם בצל הוכן על הבנזינייה בתוך המבנה ואני הייתי אחרי על תבשיל העוף. שמן לא היה וביקשנו מהמשפחה של התרנגולת שתתספק אותנו והם שמחו לעזור. מדי פעם הגיחו גברים מפינות בתים שבין הרחובות הנטושים, שאלו שאלות, חייכו והסתלקו. הכפר ממש עומד על תילו בשלמותו ובסיבוב קצר במקום נראו כמה בארות יבשות עם מתקני שאיבה ושרידים לא ממש עתיקים של תעלות ומערכות השקייה מסועפות לשטחים החקלאיים. כשניסינו להבין מדבריהם של אותם גברים שפקדו את המדורה בערב מה קרה בכפר המוזר הזה, הם הסבירו שכולם הלכו לעיר הגדולה חמי, ברחו מהבדידות, מהעוני ומסוף העולם הזה. זו הסיבה שהכל ננטש כמו שהוא- כולם פשוט עזבו<br />פרקנו את חתיכות העוף השמנמן לחלקים קטנים והפרדנו מהעצמות. העוף בושל עם ירקות ופלפלים חריפים וכשישבנו לאכול כשהכל היה מוכן לאור נרות בתוך המבנה המארח שלנו, התברר שכנראה התרנגולת שבחרנו היתה אמורה להשתתף במשחקים האולימפיים של בייג'ין 2008 בשנה הבאה. התרנגולת היתה כולה שרירית ובריאה, איפיין אותה בשר מסטיק של תרנגולות חופש ואנחנו ממש התבעסנו שבכלל שחטנו אותה. הליבה יצאה מעט חרוכה אך הביצים שהתרנגולת הביאה עימה הוסיפו טע<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkYBJjJyiI/AAAAAAAAARI/SKJFKk3W3YQ/s1600-h/IMG_1290.JPG"></a>ם טוב למאפה הבצקי שהזכיר את טעמם של טיולי מדבר בארץ. שקיעה יפה עם רוח מטורפת לגמרי ירדה על הכפר הנידח והשומם, עדרי כבשים חזרו מהמרעה ובלט בעבודתו אדם אחד שחפר במשך שעות בור באדמה, או אולי סידר את תעלות ההשקיה לחלקה שלו בתוך כל האבק והרוח הזו. לא יאמן שאנשים חיים כאן, מוקפים דרכי עפר ורחוקים יותר מ- 100 ק''מ לישוב הקרוב. באר מים מחזיקה אותם יום אחר יום, חיים על קמח ומאפי בצק לבנים. כמה בדידות. הילדים המעטים לא פוגשים כמעט ילדים אחרים בני גילם ומשחקים לצד המבוגרים שמתיחסים אליהם בהרבה סבלנות. איפה הם בכלל לומדים? חוברות לימוד היו מונחות על השולחן בסלון הבית בו התארחנו קודם לכן ואולי האמהות הן אלו שמלמדות אותם. בסה''כ גרים כאן 10 אנשים, בכ- 8 מהם כב<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkpfZjJyzI/AAAAAAAAATQ/Tk8IqfeRvWU/s1600-h/DSCF4931.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073632074620586802" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkpfZjJyzI/AAAAAAAAATQ/Tk8IqfeRvWU/s400/DSCF4931.JPG" border="0" /></a>ר פגשנו. כשאחד השכנים הגיע לרתום את העגלה לטרקטור המקרטע שלו הוא אפילו לא ניגש להחליף מילה עם משפחת התרנגולת. ההתנהלות נורא מוזרה. בדידות שאי אפשר לתאר<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkkS5jJytI/AAAAAAAAASg/tXOjC-baZzo/s1600-h/DSCF4892.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073626362314083026" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkkS5jJytI/AAAAAAAAASg/tXOjC-baZzo/s400/DSCF4892.JPG" border="0" /></a><br />היום רכבנו 27 ק''מ, כולם על דרך עפר זיפ- זיפית מחליקה ועיקשת במגמת ירידה חדה שלמרות הכל עדין דורשת מאמץ רב בפידולים נגד רוח פנים. רק ירדנו לתוך הבקעה הזו- איך לעזאזל אנחנו אמורים עוד לחזור ולטפס אל גובה הרכסים שסביבנו על דרכי העפ<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkPN5jJyTI/AAAAAAAAAPQ/ly5KM56Uv1k/s1600-h/DSCF4894.JPG"></a>ר</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-6514447208186420243?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-68896230544954806252007-06-08T18:07:00.002+08:002007-06-08T18:07:53.105+08:00<p align="right">(יואב)</p><p align="right">למרות האזהרות החמורות של השומר מהמפעל הקרוב בנוגע לרוחות העזות שיעיפו את האוהלים בלילה, הם נשארו במקומם עד הבוקר. באמצע הלילה הגיעו כלבים כמו שהבטיח, והחלו לנבוח אבל אף אחד מהם לא נשך</p><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkW_ZjJyfI/AAAAAAAAAQw/XOFXkR4HTs0/s1600-h/IMG_0212.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073611733655472626" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkW_ZjJyfI/AAAAAAAAAQw/XOFXkR4HTs0/s400/IMG_0212.JPG" border="0" /></a><br /><p align="right">השמש קפחה על הראש כבר משמונה בבוקר, ובשום מקום לא היה מסתור ממנה. כיסינו עצמנו בבגדים ארוכים ועשה רושם שלפנינו יום חם במיוחד. אספנו עוד קצת מים מהמפעל הצמוד ועלינו חזרה אל הכביש. המשימה הראשונה של הבוקר היתה לסיים את העלייה. אתמול בערב, בשער תשלום לא רחוק, דברו איתנו על חמישה עשר ק"מ עלייה. בסופו של דבר היא נמשכה עשרים ומשהו, ולמרות ההבטחות של נהגי המשאיות בדרך למעלה, אחריה לא באה שום ירידה של ממש<br /></p><p align="right">בסוף העלייה עצרנו למנוחת צהריים בתוך מעביר מים ארוך שקט קר וריק מקקי. בישלנו אורז עם ירק מוזר ולא מוכר, ספק חציל ספק תפוח אדמה שזכה לכינוי- תפוחציל. האוכל מילא אותנו באופן זמני ביותר</p><p align="right">אחרי עצירת הצהריים נגמרו לנו סופית המים ונהגים רבים שמחו לעזור לנו ופנקו אותנו לשמחת כולם - גם לשמחתם. לאחרונה המצאנו משחק חדש של לעצור מכוניות ולבקש מים, זה הרבה יותר נחמד מאשר לסחוב את המים בעצמנו וגם מזמין כל מיני חוויות משעשעות פלוס הפתעות</p><p align="right">קהילת הנהגים מתחלקת לארבע</p><p align="right">א. אלה שלא עוצרים - המניאקים הכי גדולים</p><p align="right">ב. אלה שעוצרים אבל אין להם מים - חברה סתמיים ביותר</p><p align="right">ג. אלה שעוצרים ונותנים רק מים - חברה סבירים בסך הכל</p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073610608374041026" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" height="275" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkV95jJycI/AAAAAAAAAQY/1ilzcO956w8/s400/IMG_0205.JPG" width="327" border="0" /> <p align="right">ד. אלה שעוצרים, נותנים מים ומפנקים בכל מיני תוספות כגון שוקולד, שתייה, פירות, ממתקים ומה לא - אלה הסינים האדירים שאותם אנחנו מתכוונים לעצור<br /><br /></p><p align="right">התחילה דרך מישורית ואין סופית, דרכים מהסוג שמעוררות את הרעב גם אם אכלת 10 דקות קודם. לפי השלטים יש עוד חמישים ק"מ עד נקודת היישוב הבאה ולנו בתיקים לא נשאר שום דבר שאפשר לנשנש וצריך היה להתקדם למרות רוח הפנים המרגיזה כדי להגיע אל המסעדה עוד היום</p><p align="right">אחרי שעתיים של רכיבה עשינו הערכת מצב קטנה ויצא שנשארו לנו עוד עשרים ק"מ - עשרים ק"מ ברוח פנים הם בערך שעה וחצי. בשעה וחצי, אמא שלי מכינה 3 ק"ג ספגטי ברוטב עגבניות נהדר, עוגת גבינה שמספיקה מעט להתקרר וקערה של יוגורט עם רימונים. בשעה וחצי אפשר לנשנש 2 ליטר גלידה אם יש תוכנית מספיק מעניינת בטלוויזיה, אפשר לשבת ולשבוע במסעדת אמא, ואם ממהרים אפשר גם לעלות עוד מעט למעלה ברחוב אגריפס ולחטוף איזו מנה של מעורב ירושלמי בסטקיית חצות או לקפוץ לפינתי. למרות כל אלו, כניראה שבשעה וחצי הקרובים נצטרך לפדל</p><p align="right">הספידומטר מסרב לעלות מעל 13 קמ"ש והרוח מרגיזה. מדברים קצת על אוכל, קצת על בישולים, קצת על תזונה, מתרחקים מעט ורוכבים בשתיקה ואז אני מגלה שכבר 20 דקות אני חושב רק על אוכל, משאית גלידות של נסטלה עברה מולנו ולי זה כבר הרגיש כמו התעללות. מה שנחמד לגלות הוא שכשאנחנו באמת רעבים תוך כדי הדרך, אנחנו מפנטזים יותר מהכל על צ'או מיין אטריות בצק טריות מטוגנות עם בשר וירקות) ועל שיפודים בתוך פיתה איגורית טרייה, כל שאר המאכלים שאליהם מתגעגעים גם כששבעים, הראש אפילו לא מסוגל לדמיין. בשלב כל שהוא הגיעה ירידה שהעלתה מעט את מצב הרוח, אבל ירידות אי אפשר לאכול</p><p align="right">לירון ואני רכבנו מעט קדימה ופתאום משאית אחת סמנה לנו לעצור, יצאו מתוכה שני גברים ואמרו שהם בדרכם לאקסו, (450 ק"מ מכאן). הם מאוד התרגשו לשמוע את הסיפור שלנו וממש לא האמינו שעשינו את כל הדרך הנה על אופניים. הם המשיכו ועצרו שוב אחרי שלוש מאות מטר והמתינו לנו עם שקיות לבנות ביד. חיכינו לארז ויעל שהיו מעט מאחור ושתינו יחד שקית של חלב אגוזים בתזמון מושלם, שקית שהעלתה לכולנו את מפלס הסוכרים בדם... הצטלמנו איתם והודנו להם שוב ושוב. אמרנו להם שאנחנו מאוד רעבים והם שמחו לבשר לנו שהירידה לכפר הקרוב, אושקטל, היא שני ק"מ מאיתנו. הרעב, או נכון יותר הגרגרנות, שהתיאשה מהאדישות וחוסר שיתוף הפעולה שלנו והספיקה מעט לחלוף, שוב הגיעה וידעה כמונו, שאוטוטו אנחנו שם עם השיפוד בפה.... עוד רגע ושוב, בפעם המי יודע כמה, אנחנו מגיעים למקום על אופניים</p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-6889623054495480625?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-52767399646557634602007-06-08T18:07:00.000+08:002007-06-08T18:07:23.278+08:00<div align="right"> (לירון)</div><div align="right">.להגיע למקום כלשהו על אופניים זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר</div><br /><div align="right">כפר קטן- כפר כלום. יגידו אלה שעוצרים כאן עם האוטובוס לשרותים ולצ'או מיאן בדרך לקשגאר</div><br /><div align="right">כפר קטן- קרנבל!! יגידו רוכבי האופניים שעד השקיעה המאוחרת מאוד (עשר בלילה) נלחמו בשיפועים, ברוחות פנים ובעיקר במכשולים פנימיים, ופידלו ופידלו ופידלו, רעבים ועייפים, והגיעו עד לכאן</div><br /><div align="right">הראות מטושטשת, מין יום שכזה, שהאובך שולט בו ושעת השקיעה וזווית השמש מעמעמות את האוויר עוד יותר אבל ניתן להבחין במשהו, יש קצת עצים, יש קצת בתים, יש שמה משהו</div><br /><div align="right">רוכבים. פתאום בית אחד מימין, והנה שניים משמאל, מימין מקוטעים עוד שלושה עד שהופכים לקו רציף של בתים משני הכיוונים. הגענו.האורות בדיוק מתחילים להידלק, טלוויזיות נראות מבעד לחלונות. כלב קטנצ'יק נובח בגבורה שיש רק לכלבים קטנים ורק מרחוק, מגיע עד אלי ומתחרט. משהו ששמתי לב אליו הוא שלכל כפר יש את ה"תוצר הלאומי" שלו, מין חנות אחת שחוזרת על עצמה לאורך כל הכפר. לפעמים זה מוצרי פלסטיק, לפעמים זה מסגריות, בכפר התורן הזה זה מוסכים. מכל כיוון אנחנו מוקפים במוסכים, צמיגים תלויים ומונחים בכל פינה, גברים מזיעים ללא חולצות תוחבים ראשיהם ללוען הפעור של מכוניות</div><br /><div align="right">והנה מגיע לו הגיבור המקומי... זקן איגורי עם כובע מסורתי מגיח מאחור על אופנוע, צוחק, צוחק, צוחק!! הוא מסמן בהתלהבות בידו, מעודד אותנו, מודד אותנו ואת אופנינו ולא מפסיק לצחוק, להתפקע ממש, והכל בשביעות רצון. הוא לוקח אותנו ללב הכפר, למקום שאליו רצינו להגיע,שעליו אנחנו חולמים כבר מארוחת הצהריים המסכנה שהייתה במעביר המים ושהבטן שכחה אותה כבר כליל... אל אזור המסעדות. בחושך כל האורות דלוקים וב"כפר כלום" כביכול רוחשת מהומה שמחה. איגורים ענקיים, כיאה לבעלי שיפודיות, מנפנפים מזיעים וחרוצים על שורות שורות של שיפודים. נשותיהם חותכות ירקות ומטגנות אטריות וכל מיני קרובי משפחה בגדלים שונים ממלצרים, מסתובבים, משחקים עם התינוקות ומדברים בקולי קולות. הכפר כולו על כיסאות פלסטיק כמו של פעם בטיילת יושב מפטפט ואוכל. כפר כלום תוסס ושוקק חיים<br />חלק כבר קלטו גם בחשכה את החייזרים שבאו, זקנים וילדים תמיד קולטים אותנו ראשונים. בהתחלה נאספים רק סביב האופניים וכאן מתחיל הריטואל הקבוע שתמיד נפתח בישיבה מקצועית על מצב האופניים. מצביעים, מקשקשים, מעירים הערות, מציעים הצעות, מסבירים זה לזה ומהנהנים בהסכמה במקומות הנכונים. והנה נשלחת לה יד ראשונה ומהססת, אל מה שמעניין אותם באמת - הצופר. הצפירה מקפיצה את כולם בבהלה כאילו לא לזה ציפו. בוחנים אותנו בעיניהם וכשרואים את קמטי הצחוק ואת פינו עמוס השיפודים מחייך נקרעים מצחוק ומעכשיו הצופר לא יפסיק לצפור והצחקוקים והמלמולים לא ייפסקו עד שנעזוב את המקום. ההתקהלות רק הולכת וגדלה, גם בני העשרים והשלושים כבר מעיזים להתקרב ושוב אנחנו נאלצים לדגמן במשך חצי שעה באלפי תמונות בווריאציות שונות. עכשיו רק עם הסבתא. עכשיו רק עם האמא. עכשיו כשאנחנו מחזיקים את התינוק</div><br /><div align="right">עכשיו כשהאמא באמצע וארז למטה. עכשיו רק את התינוק. ואחרי כל תמונה כזו צריך להעביר את המצלמה בין כולם מה </div><div align="right">?שמלווה באלפי צחקוקים וקריאות התרגשות. מישהו זוכר בכלל כמה עייפים ורעבים היינו לפני שהגענו<br /></div><div align="right">ויש גסט האוס דקה מכאן בחמישה יואן לאדם - פחות משלושה שקלים - למיטה ומקלחת. הזוג שאירח אותנו מסתובב עכשיו </div><div align="right">!!נפוח מגאווה, הרי מכולם בכפר דווקא הוא זה שאירח אותנו. איזו שמחה, איזה חום, איזה קרנבל</div><div align="right"><br />לא על אופניים? באמת שכפר כלום. על אופניים? חגיגה שלמה, יש כאן הכל </div><div align="right"> </div><div align="right">הייתה פאשלה עם התמונות ואין תמונות מהקרנבל ומתחנת הדלק]</div><div align="right">[ארבעה ימים אח"כ הגענו לעיר הגדולה, שמה כבר שבענו על אמת<br /> </div><br /><br /><div align="right"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmko4pjJyyI/AAAAAAAAATI/DYigK3hyBIc/s1600-h/DSCF5323.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073631408900655906" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmko4pjJyyI/AAAAAAAAATI/DYigK3hyBIc/s400/DSCF5323.JPG" border="0" /></a><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkn95jJywI/AAAAAAAAAS4/-5UUVzh6SbM/s1600-h/DSCF5321.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073630399583341314" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmkn95jJywI/AAAAAAAAAS4/-5UUVzh6SbM/s400/DSCF5321.JPG" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-5276739964655763460?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-34476482037419144992007-06-08T17:39:00.000+08:002007-06-08T17:39:34.448+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkjqpjJysI/AAAAAAAAASY/qSplEvAcAX0/s1600-h/IMG_0150.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073625670824348354" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkjqpjJysI/AAAAAAAAASY/qSplEvAcAX0/s400/IMG_0150.JPG" border="0" /></a><br /><div><br /><br /><div><br /><br /><br /><br /><div align="right">אחרי ארוחת בוקר איגורית טובה בצל סוכת גפנים משגעת שנשבעתי שיום אחד תהיה לי כזו, אבל כזו בדיוק יצאנו לדרך. ארבעה זוגות אופניים עמוסות ומשונות מקרטעות ומזגזגות בהתנעה (בוא ונודה, בעיקר אלה שלי), אך מהר מאוד מתייצבות, תופסות קצב ויוצאות לדרך</div><br /><br /><br /><div align="right">אנחנו רואים חבורת סינים עטופים מכף רגל עד ראש עוסקים בלשפץ סדקים קטנים בכביש. אני מסבירה להם בנימוס לא לחפף ולשים לב היטב גם לשוליים והם מהנהנים בהבנה ומבטיחים מהיום והלאה לנהוג כך תמיד.</div><br /><div align="right">זהו יום שלישי לרכיבה המחודשת עבורי והמוטיבציה והאמביציה רוצות לקחת אותי עד הערב לפחות 90 ק"מ מכאן,אבל מהר מאוד כולנו מתחילים להבין שזה לא יקרה היום.חם. באמת שחם. בעונה הזו בשינג'יאנג השמש זורחת 17 שעות, הזריחה כבר הייתה בחמש וחצי ועכשיו, בשתים עשרה בצהריים השמש כבר הספיקה לטפס יפה במעלה השמיים ולהתמקם בדיוק מעל לראשינו.איזה חום. גם מאחורי משקפי השמש העיניים נראות כחריץ קטן ואומלל שמחפש מחסה. יש מחיר לירידה המשוגעת שירדנו אתמול, בגובה של 170 מטר מעל פני הים באחד האיזורים שידועים כחמים ביותר בסין הטמפרטורה כרגע היא באיזור ה45 מעלות בצל ואנחנו כידוע, לא ממש בצל. אפילו לילדת קיץ כמוני זה ממש יותר מדי. נחש האספלט השחור האימתני מעלה אדים ונותן אפקט של שמש נוספת שזורחת ישירות עלינו גם מלמטה. הרקות שלי דופקות והתיאור הציורי מהטיול השנתי על תהליך ההיקרשות שקורה לחלבוני המח בעומס חום כהשוואה לביצה קשה נהיה לי נהיר מאי פעם. חם לי. יש לנו עלייה לעלות היום.ככה אי אפשר להמשיך. אחרי חמישה ק"מ אנחנו רואים תחנת דלק מבעד לאדי הכביש הרותח. אין ספק לגבי עצירה ואנחנו נכנסים פנימה. עובדי התחנה המשועממים נרגשים לראות אותנו ותוך דקה כבר יש לנו אבטיח קר ביד. כאב הראש נרגע מעט והתחושה משתפרת, אבל ברור שזה רק זמני, עד השקיעה שבעונה הזו היא רק בעשר וחצי בערך, יש עוד עשר שעות נצחיות של שמש ישירה. כאן ייגמר היום, זה ברור. אני מכינה עצמי למנוחה זרוקה על האספלט בתחינה לשמש שתשלים מסלול ותנוח קצת</div><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmki3ZjJyrI/AAAAAAAAASQ/qF3a8zOEu2s/s1600-h/DSCF5230.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073624790356052658" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rmki3ZjJyrI/AAAAAAAAASQ/qF3a8zOEu2s/s400/DSCF5230.JPG" border="0" /></a><br /><br /><div align="right">אנשי התחנה מסמנים לנו לעבר מסעדה קטנה שנמצאת במתחם ואנחנו קופצים אליה.שמה תצפה לנו הפתעה מהסוג שרק טיול כזה יכול לזמן... הסינים הם עם אחר עם צרכים אחרים, את זה אנחנו מגלים כל פעם מחדש אבל הפעם נראה שהשוני הזה משחק לטובתינו. בלב תחנת הדלק בתוך חדר רחב עם דלת שאפשר לנעול יש--- מקלחת!!ממש כך, מקלחת נהדרת עם מים קרים קרים וזורמים ובשבילי זה אומר חיים. לא עוברות דקות ואני כבר שם, לבדי, מסתבנת ומתקרצפת, נותנת לקור המים הזורמים לחלחל אל מתחת לעור, מתחת לבשר, לקרר אותי עד העצמות. לפעמים מקלחת זה הרבה יותר מדרך להתנקות. המחשבה מתבהרת לי פתאום, הנפיחות האדומה בפנים יורדת ושוב אני כאחד האדם. מקלחת</div><br /><br /><br /><br /><div align="right">עכשיו אני מתפנה לקשקש מעט עם בעלי המסעדה, לראות מה נשאר לי מהסינית המעטה שהייתה לי לפני כמעט שנה. הם משפחה איגורית וכשאנחנו אומרים שאנחנו מישראל הם קופצים נרגשים-" אתם מישראל? אנחנו מוסלמים!!" וככה שוב אנחנו חוזים בתופעה המשונה והאהובה עליי של מוסלמים שמאושרים לראות יהודים.גם אנחנו כמוהם לא אוכלים חזיר וזה מבחינתם מקרב אותנו אליהם יותר מכל דבר אחר. המזרח התיכון רחוק מהם אלפי ק"מ.הלוואי ועוד כמה מוסלמים בעולם ילמדו מהם מה חשוב באמת... השיחה נחמדה אבל המקלחת כבר מתחילה לאבד את ההשפעה וגג האזבסט שלראשינו הוא לא מחסה מספק. אני ניגשת לסבב שני של מקלחת מחיה וניגשת לכבס קצת.עד שסיימתי לתלות את החולצה האחרונה הראשונה שתליתי יבשה כבר לגמרי. אנחנו הולכים לישון, אולי ככה נצליח לברוח קצת מהחום הפסיכי הזה. מבט קטן ביואב ישן מבהיר לי איזה סבל יכולה להיות שנת הצהריים הזו. אנחנו לוקחים סדין, מרטיבים אותו במים, מובילים אותו מטפטף בלי לסחוט אפילו טיפה ומתכסים בו על מיטה שעומדת בחוץ. </div><br /><br /><div align="right">...ככה אפשר לישון ואני נרדמת</div><br /><br /><div align="right"></div><br /><br /><div align="right">אני לא יודעת אחרי כמה זמן התעוררתי אבל השמש עדיין כאן, לא נגרעה מעלה אחת מעוצמתה. הסדין יבש לגמרי. השירותים עם הברז מרוחקים ממני מטרים ספורים ואני בוהה במרחק הקטן הזה כאילו היה בגודל של מגרש כדורגל.אני ניגשת עם הסדין לטבילה מחודשת, שוטפת פנים, ומרטיבה לגמרי גם את החולצה. הילד הקטן של המשפחה בדיוק יוצא מהשירותים ואני מביטה בו משתאה כשהוא שוטף את הידיים ואז מייבש אותם במתקן שפולט אויר חם. סינים זה עם מוזר<br /></div><br /><br /><br /><br /><div align="right"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5073619116704254530" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RmkdtJjJykI/AAAAAAAAARY/6-tr9UB5P84/s400/DSCF5254.JPG" border="0" />בשבע בערב מתחילים להרגיש הקלה קלה. מבט בספידומטר מראה 37 מעלות, עם זה כבר נוכל להתמודד. אנחנו מודים על האירוח,שמים עלינו בגדי רכיבת לילה ומתכוננים ללילה לבן ונעים של רכיבה. הלילה נטפס בעליה וכולנו מודים על כך, אם נרכב כמו שצריך נטפס מספיק ומחר כבר יהיה אפשר לנשום</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-3447648203741914499?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-48578806805478953422007-06-04T21:56:00.001+08:002007-06-04T21:56:03.036+08:00לכל המודאגים, לא התאפקנו ופרסמנו את הקטעים ללא התמונות. כנסו שוב עוד יומיים ותראו גם תמונות<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4857880680547895342?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-37088319709450974402007-05-14T01:32:00.001+08:002007-05-14T01:32:01.259+08:00<div style="text-align: right;">פטריות, בשר כבש מטוגן עם ירקות, קישואים עם ביצה ושתי קערות אורז גדושות, זה היה התפריט לארוחת הבוקר המאוחרת. בעלת המקום לקחה את ההזמנה, התיישבה על הספה לידינו וצעקה את ההזמנה לפלאפון לבעלה שיביא את המצרכים. הבנו שהאוכל לא יהיה מוכן בקרוב והתיישבנו לכתוב. כתבנו וכתבנו וכתבנו ועשינו הפסקה קצרה ושוב כתבנו ואז הגיע האוכל.<br />המנות היו נהדרת ומעט שונות מבדרך כלל.<br /></div><div><div style="text-align: right;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdKcz5puNI/AAAAAAAAAN0/cAFndTAGD1U/s1600-h/25d7scd.jpg"><img style="margin: 0pt 10px 10px 0pt; float: left; cursor: pointer;" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdKcz5puNI/AAAAAAAAAN0/cAFndTAGD1U/s320/25d7scd.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5064098164830222546" border="0" /></a>אחרי האוכל ישבנו עם בעלה של הגברת ועוד שני נהגי משאיות נלהבים שהביאו את אטלס המפות שלהם מהמשאית והשוו אותו עם המפה שלנו ויחד הרכבנו גרף של המשך הדרך.<br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdLaT5puQI/AAAAAAAAAOM/TOZjx1X6qYY/s1600-h/9843scd.jpg"><img style="margin: 0pt 0pt 10px 10px; float: right; cursor: pointer;" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdLaT5puQI/AAAAAAAAAOM/TOZjx1X6qYY/s320/9843scd.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5064099221392177410" border="0" /></a><br /><br />באחת בצהרים יצאנו סופית לדרך אחרי שאספנו את הבקבוקים שהשארנו להקפאה אתמול בתחנת הדלק הסמוכה.<br />נמאס לנו מהעצירות מתחת לגשרים על הכביש, והחלטנו לעצור מעכשיו טיפה יותר רחוק מהכביש כדי להרוויח מעט שקט. כניראה שגם בלי ההחלטה הזו היינו מתאמצים להתרחק אל שדרת הצפצות היפה מצפון לכביש.<br />הרשרוש הנעים של העלים והשרירים המעט מכווצים מאתמול גרמו לקומקום לעלות על המדורה. נשענו על תלולית העפר שנוצרה מחפירה של תעלה שלאורכה נשתלו העצים. בתעלה זרמו מים קרים וטובים. התעלות האלה עפ"י רוב מושכות מים מהרכס מצפון, ולעיתים נפרסות על פני כמה עשרות ק"מ. לא ניתן היה לנחש שמקורם של המים הוא בנביעה נהדרת שנמצאת סך הכל חמש מאות מטר מאיתנו.<br /><br />כשרצינו לצאת שוב לדרך התחילה רוח פנים נוראית שלא צויינה בברושור שחילקו על הלו"ז בתחילת היום. מזג האוורי היה נהדר והחלטנו לא לצאת ובמקום זה התקדמנו במעלה התעלה לכיוון גוש ירוק לא רחוק.<br />ככל שהתקרבנו ל"גוש הירוק" הזה, היה ברור שכאן גם נישן. אין לי מילים לתאר את השלווה שבקעה מהמקום הנעים הזה. יש שם שתי נביעות מים שיוצאות משום מקום ומזינות רשת די מסועפת של תעלות שמשקות את החלקות מסביב על פני שטח של ק"מ רבוע בערך, על כל חלקה יש דחליל די משכנע ועוד דחליל נוסף נוהג בטרקטור (הדחלילים הם בסגנון סיני...). חלק מהחלקות זרועות, חלקן חרשות ובחלק עדיין לא נגעו. בוץ הצטבר על הצמיגים פתאום והנעליים נרטבו מהמעבר בתעלות. קבוצת עצים רעננה משכה אותנו והחננו את האופניים על שניים מבין עשרים עצי התפוח שהיו שם.<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdKST5puMI/AAAAAAAAANs/07Xru1Kq0DU/s1600-h/23dcscd.jpg"><img style="margin: 0pt 0pt 10px 10px; float: right; cursor: pointer;" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RkdKST5puMI/AAAAAAAAANs/07Xru1Kq0DU/s320/23dcscd.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5064097984441596098" border="0" /></a><br />מייד הצטיידנו במצלמות ורצנו כמו ילדים בגן לראות להריח ולספוג עוד מהמקום מהמיוחד הזה - ק"מ ירוק באמצע מדבר צהוב ואין סופי, נאת מדבר של ממש!<br /><br />כ"כ הרבה דברים נלווים למים - פתאום יש ציפורים, פתאום יש עצים רעננים, האדמה הכהה, ריח של פריחה, פרחים קטנים עם צבעים שונים, נענע בתעלות, עצים נורמלים למדורה ועוד ועד...<br />היה שם זוג שחרש הלוך חזור עם טרקטור חלקת אדמה אחת. על ידם עמדה פרה שחורה שמנה ויפה, שארז שם לב יפה לעובדה שהיא קשורה בחבל קצר ולכן היא לא כאן כדי לאכול אלא מחכה שיפעילו אותה, וכך באמת היה. בשלב הבא צריך היה ליישר את הקרקע ולשם המשימה גוייסה הפרה בחוסר ברירה וחשק רבים. הסיני הדחלילי משך אותה בנזם, חיבר לה בחבל מכשיר ליישור השטח והוביל אותה במשיכות, הצלפות ועידודים. אישתו (?) נעמדה על המכשיר הרחב, תפסה בזנב של הפרה כדי לייצב את עצמה ויחד הם יישרו את השטח - המחזה היה די מצחיק ועושה רושם שהתכניקה לא עברה שום פיתוח בכמה אלפי שנים האחרונות... אחרי העבודה ניגש אלינו הזוג הנחמד והציע לנו לאכול.<br />המשכנו בסיבוב שלנו. ספיקתה של כל אחת מהנביעות הייתה כפולה מזו של הסטף. המים הובלו אל החלקות בתעלות פתוחות והעלו רעש פכפוך נעים. עצים עבי כרס עלו מתוך המים. החלקה שבה התמקמנו היא חלקת תפוחים מוצלת ונעימה שכבר התחילה ללבלב והפיצה ריח שקדיות בט"ו בשבט.<br />דון חואנג, העיירה הגדולה של שבוע שעבר, היא גם נאת מדבר אבל מיושבת לחלוטין ומלאה בחקלאות מפותחת. במקום הקטן הזה הייתה אווירה שלווה ונעימה בהרבה של נאת מדבר מהאגדות כמו שדמיינתי אותם בדימיון, רב נאות המדבר פה הפכו זה מכבר לעיירות בגדלים שונים וכאן הזמן כאילו עמד מלכת ויעמוד לדעתי עוד הרבה שנים.<br />לפנות ערב הגיע סבא'לה סיני אחד עם כובע קסקט בהיר שלא הפסיק להתרגש מהציוד שלנו והוא היה כולו מלא אנרגיות והביע עניין רב לענות לנו על כל שאלה בפרוט ובעניין רב. תשובותיו הנלהבות תועדו בשלושה סרטי וידאו מוצלחים.<br /></div><div style="text-align: right;">מאחורי כל הקסם הזה, עמד איתן הרכס הגדול שמלווה אותנו כבר כמה ימים. השמיים היו בהירים והשמש האירה אותו באור יפה, צבעה את הסלעים באדום והבהיקה עוד יותר את השלג למעלה. כשהלכתי לישון, לא הייתה לי סבלנות לחכות את הכמה שעות כדי להתעורר במקום המקסים הזה... </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-3708831970945097440?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-8555241323264878322007-04-29T20:48:00.000+08:002007-04-29T20:48:14.020+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB8Dz5puLI/AAAAAAAAANk/iwWiklkYeBQ/s1600-h/照片+059.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5057678786450536626" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB8Dz5puLI/AAAAAAAAANk/iwWiklkYeBQ/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+059.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Ri8YzT5puGI/AAAAAAAAAM8/V95shdfuGMs/s1600-h/DSCF4551.JPG"></a>איזה כיף, סוף סוף רוח גב </div><div align="right">הדבר הראשון שאנחנו עושים בבוקר הוא להוציא את היד מהשק"ש, לתת מכה על האדמה ולראות לאן עף האבק. הרוח הפכה להיות צד בלתי נפרד מהטיול והיא חורצת גורלות של ימי רכיבה שנעים לאחרונה בין עשרה למאה ק"מ. הלילה היה קר ביותר (לדעתי סביב מינוס שלוש), ואפילו הגחלים שקברנו מתחת למזרון לא הצליחו לחמם עד הסוף, למרות שבתשע בבוקר עדיין הייתה חמימות נעימה מתחת למזרון שלי.אחת שתיים החזרנו את מעט הציוד לתיקים ולפני שמישהו שם למעלה יתחרט ויחליט להזרים חזרה את כל האוויר הזה מזרחה יצאנו לדרך</div><div align="right"><br />המדבר הקיצוני והמרחקים הגדולים בין היישובים מחייבים אותנו להיסחב עם כמויות מים גדולות, בעוד שלושים ק"מ אמורה להיות נקודת יישוב והאופניים יחיסת קלות. יחד<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Ri8bCD5puII/AAAAAAAAANM/Vg0icons-yU/s1600-h/DSCF4539.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5057290628781160578" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Ri8bCD5puII/AAAAAAAAANM/Vg0icons-yU/s320/DSCF4539.JPG" border="0" /></a> עם הרוח הדרך פשוט טסה - תענוג! רכסי גרניט לא גבוהים חוצים את הבקעה העצומה בקווים אלכסוניים ובכל פעם שהכביש מגיע אליהם, יש עליה קלה, מבתר חצוב בראש הרכס ואז ירידה וחוזר חלילה. השמיים בהירים יחסית האוויר נקי וכמעט אין גבול לשדה הראייה. נזכרתי לפתע בשמיים האפורים של ימי הרכיבה הראשונים באזור שיאן וכמה כיף שהם התחלפו</div><div align="right"><br />עברנו ליד חבורה של סינים שהעבירו בשרשרת מיד ליד סחורה רבה ממשאית שנפלה לתעלה למשאית חלופית. הכבישים פה ארוכים כ"כ ובטח הבעיה של נהגים רדומים נפוצה מאוד. החבר'ה החרוצים עבדו במרץ ונופפו לנו. אחד מהם היה לבוש מדי צבא כמו הרבה חבר'ה לאחרונה (ללא כל קשר לצבא לדעתי). תמיד מסקרן מה לעזאזל הם מובילים שם מתחת ליריעות הפלסטיק האלה. המשאית בתעלה הובילה אולי אלף זוגות אופניים</div><div align="right"><br />אחרי שלושים ק"מ הכביש נכנס לערוץ של ממש עם סלעי גרניט אפורים ומעוגלים שמזכירים מאוד את הסלעים של העמקים בהר הגבוה בסיני. שני שלטים עם כיתוב בערבית מופיעים פתאום ועוד כמה גרפיטים גם כן באותיות ערביות, והגענו לשינגשינגשיא, נקודת המעבר בין מחוז גאנסו למחוז שינג'יאנג</div><div align="right"></div><div align="right"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB6hj5puJI/AAAAAAAAANU/0d9evThHPHM/s1600-h/照片+054.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5057677098528389266" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB6hj5puJI/AAAAAAAAANU/0d9evThHPHM/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+054.jpg" border="0" /></a><br />איזה מקום פסיכי! זה פונדק הדרכים הרחוק ביותר מנקודת יישוב שראיתי אי פעם. מאתיים מטר של גסט האוסים לנהגי משאיות עייפים ואחראים שלא רוצים להירדם על ההגה ומעט מסעדות שפשוט עומדים באמצע שום מקום. אפילו עץ אחד אינו נטוע שם, ואלמלא הכביש, המקום הזה פשוט לא היה קיים. פשוט יצרו נאת מדבר בניגוד לרצונו של אלוהים, ואנשים מקיימים את עצמם שם, גם בארץ יש לצבא נטיה לעשות את זה אבל למרחקים פה יש קנה מידה שונה ובכל זאת, צבא זה משהו אחר מכמה בעלי מסעדות, תחנת משטרה, ועוד כמה. את המים הם שואבים מהערוץ שבו הגענו ומרתיחים אותם שיהיו ראויים לשתייה (בדיוק כמו בכל מקום אחר בסין). הנוף מסביב יפה מאוד, הרים מעט יותר משמעותיים מתרוממים מתוך הבקעה, וסלעים של ממש בונים את הקרקע לשם שינוי ולא רק סחף אין סופי. מאחורי הגבעות הקרובות לכביש מתעופפות כמויות אין סופיות של נייר טואלט ושקיות ניילון תפוסות על השיחים. משאיות רבות חונות על מתחמי העפר בשני צידי הכביש וכל נהג מוציא מעט מהמטען שלו ומחלק לחברה. נהג אחד לנו במתנה שקית של בוטנים מהעונה שעברה שהיגיעו ממחוז חונאן<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB7YT5puKI/AAAAAAAAANc/rlulz5ETrOM/s1600-h/照片+057.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5057678039126227106" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RjB7YT5puKI/AAAAAAAAANc/rlulz5ETrOM/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+057.jpg" border="0" /></a> (ארז אמר שהבעלים של הבוטנים עשה עבודה טובה בשמירה שלהם השנה, וטעמם היה באמת מעולה), אחד שלף כמה גלילי ניירות טואלט שהיגיעו גם מקיבינימט, משאית עם אספקת ירקות הגיעה בערב, אחד הוביל זרעי פרחים, משאית אחת עם 12 טרקטורים עליה, אחת עם סוס של משאית על הבאגאז' שלו, עוד משאית עם אופניים, מלא משאיות עם מסריחות עם חזירים, אחת עם מכוניות ועוד המון המון דברים שלפעמים אני שוכח שצריך להוביל כדי שיהיו בכל מקום. מסתבר שמחיר של צמיג משאית נע בין אלף שש מאות לאלפיים שש מאות יואן (יואן אחד זה שישים אגורות). צמיג טוב לדברי הנהגים מחזיק מאתיים אלף ק":מ (אההה... כניראה שהחשבונות האלה הם ההסבר לכמויות הפנצ'רים האין סופיים שרואים פה כל הזמן)<br /></div><div align="right">התיישבנו במסעדה אחת לאכול צהריים וביקשנו לחבר את המקרר לחשמל (שאגב מגיע הנה דרך מתקן לוחות סולארים שממוקם בכנסה ליד תחנת המשטרה) כדי להקפיא את הבקבוקים. השן התחתונה של התקע (זו של ההארקה) הייתה מעוקמת כיוון שהחיבור היה רק לשתי שיניים ולא היה לה את המחבר המתאים, הנורה האדומה הקטנה בפינת המקרר נדלקה, השארנו את הבקבוקים, אכלנו ארוחת צהריים והלכנו לישון שנת צהריים יחד עם הנהגים באחד החדרים במקום, אמרנו לסבתא בעלת המקום שנחזור בשעה שש לסיבוב נוסף של אוכל ונאסוף את הבקבוקים</div><br /><div align="right">כשחיפשנו גסט האווס נתקלנו בבחור אחד מעצבן שסירב לתת לנו להיכנס ורק פיצח גרעינים, מרוח על ספסל בצורה מעצבנת ומעיף את הקליפות בלי להוריד את הראש ביריקות מרגיזות ועושה תנועות עם היד, כשלידו חבר שלו נקרע מצחוק. לא בזבזנו יותר מדי זמן עם הבחור הזה ופנינו לגסט האווס אחר וחביב</div><br /><div align="right">בחדר היו שלוש מיטות עם המצעים המטונפים ביותר שראיתי מימי. שמיכות צמר סנטטי לבן, שחורות מרב לכלוך וכריות שטוחות אפורות עם כתמים חומים בהירים כאילו נשפך עליהם קפה עם קישוט של פרח רקום עליהם שעושה אותן מאיזו שהיא סיבה עוד יותר מטונפות. בזהירות, לי לגעת בכלום נדחפנו לתוך הסדינים שלנו מהבית ומהר מאוד נרמדנו</div><br /><div align="right">חזרנו בשש למסעדה לאסוף את הבקבוקים הקפואים ולאכול ארוחת ערב. הסבתא דרשה ארבעים יואן עבור הבקבוקים הקפואים. צחקנו, אמרנו לה עשר, היא צחקה גם וסגרנו על חמש עשרה. המסעדה היית בבעלותה של הסבתא הקשוחה ושני נכדיה</div><br /><div align="right">בפינת המסעדה הייתה טלוויזיה שבטח לא כיבו עד עכשיו, על ערוץ</div><div align="right">CCTV2</div><div align="right">, ערוץ של חדשות וסדרות טלהנובלות סיניות. במהדורת החדשות הראו פושע מדופלם כבול באזיקים וכל מיני פראמים חוזרים שוב ושוב של חוקר משטרה אחד פותח תיק שבתוכו יש ערימות ענק של שטרות של מאה יואן, ושוט של שוטר סיני מצוחצח שנראה מאוד גאה מתראיין במשרד שלו, כשברקע דגל הרפובליקה, אדום עם כוכבים צהובים. אבו מאזן הופיע פתאום על המרקע בסוף העולם הזה, ואחריו אולמרט, תאונה גדולה של משאיות ושוטר עם קסדה מהודקת שמסתירה לו, יחד עם הרצועה שיורדת לסנטר, יותר מחצי מהפנים, ראיון עם מנהל של איזה שער תשלום (כזה שאנחנו רואים כל הזמן) שמציג את החידושים האחרונים בתחום שקילת המשאיות וייעול ההעלאה של המשאיות על הכבישים. פיצוץ ענק של תחנת כח ושתי ארובות עצומות כמו של בית הזיקוק של חיפה ועוד ועוד... שעה שלמה ישבנו לבד במסעדה, עד שקמנו להחליש אותה בעצמנו</div><br /><div align="right">לטבחית המרכזית (הנכדה), היה חיתוך דיבור מאוד יוצא דופן. לא מספיק שהיא מדברת סינית, שזו שפה שיש לה תנועות שפתיים מגוונות מאוד בהשוואה לשלנו, אצלה היא ממש הקצינה את העסק. היא ממש משכה את השפתיים אחורה, וכיווצה את הלחיים וביטאה כל הברה בנפרד כשפרטה לנו את התפריט. המשכתי שוב ושוב לשאול אותה שאלות כי היה כיף להביט על פניה כשהיא מדברת. היא לבשה נעלי בד אדומות מרופט<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Ri8ZmD5puHI/AAAAAAAAANE/_uCHq_hOgU0/s1600-h/DSCF4546.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5057289048233195634" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Ri8ZmD5puHI/AAAAAAAAANE/_uCHq_hOgU0/s320/DSCF4546.JPG" border="0" /></a>ות, סינר ירוק, חולצת פסים אופקיים ומכנסיים ירוקים. היה לה בלוק משהו מאוד חמוד ומסכן ביחד.היא לא הוציאה את הידים מכיסי הסינור שלה כל זמן שהותנו שם חוץ מבשביל לבשל ובשביל לקלף פלפלים חריפים. צחקנו איתה מעט ואז סופית נהיינו חברים. היא פנקה אותנו בעוד ועוד משפטים בדיבור אדיר ומעט מפגר. הדיבור שלה גרם לכל משפט להיות מלא כוונה. היא ספרה לנו שהם מהעיר או ווי ושמחה לשמוע שעברנו שם והתרשמה מאוד כשעשינו לה תנועות של סוס דוהר, שזהו סמלה המסחרי של אוו ווי, עקב סוס ברונזה מפורסם שמצאו שם שמפיע היום בתור סמלו של משרד התיירות הסיני.חוץ מהנכדה (בת עשרים ואחת) היה גם נכד. בן זקונים בן שמונה עשרה, עם פוני שחור חלק שלא מחק את החיוך כל הזמן, בצהריים ובערב (ואני מניח שגם כרגע הוא מחייך), שרץ לכל מקום שהסבתא בלבוסטה ציוותה עליו. בתמונה שצילמנו רואים אותם נתלים בהערצה על הסבתא שלהם והיא משלבת ידיים בהחלטיות עם עיינים פתוחות ונרגשות</div><br /><div align="right">אחרי המקום המוזר הזה נסענו עוד שבעה ק"מ מוכנים לנסיעת לילה. הנוף נהייה פתאום נורא יפה. הכביש התפתל בתוך עמק צר עם מצוקים גבוהים מכל כיוון. מצלעות, דייקים וסלעים של ממש בהמון גוונים נחשפים סוף סוף. קצת צורות לגוון מעט את המונוטוניות של השבועיים האחרונים. השמש בדיוק שקעה והחלטנו לעצור ולהמשיך מחר כדי לא לפספס את הנוף<br />ירדנו מהכביש. למרות שהיום יום שישי אי אפשר היה לשלוח שבת שלום הביתה כי מאחורי הרכס מימין במקום שבו לא שמעו ולא ראו את הכביש כבר לא הייתה קליטה </div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-855524132326487832?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-43105492078446244202007-04-29T20:40:00.000+08:002007-04-29T20:40:07.113+08:00<div align="right">התעוררנו לבוקר של הצטיידויות אחרונות לקראת היציאה. את מכנסי ה"חתיכות" שנקרעו בתחתית השרוול מהרכיבה העירונית, לקחנו לתיקון אצל תופרת ברחוב השוק המרכזי בעירנו- אנשי. סיבוב בסופרמרקט הוליד שקית גדולה של שוקולדים ומתוקים להמשך הדרך שאת טיבה אנחנו לא יודעים, ובשל כך, גם משך זמן הרכיבה לא ברור עד עיר היעד הבאה- דונחואנג. הצטיידנו בהרבה מים ובשפע של אוכל וישבנו לאכול ארוחת בוהורים במסעדה מקומית המגישה צ'או מיין- איטריות בצק בעבודת יד בתוספת רוטב בשר מיוחד שהופך את המנה השיגרתית לבעלת אופי בולונזי, ממש איטליה ברחובות אנשי. תיקון המכנסיים שנמשך כשעה וחצי של עבודה נטו עלה 3 יואן (כ- 2 שקלים) ובשל חריצותה של התופרת והשקעתה היחודית עשינו אותה מבסוטה לשבוע שלם בטיפ קטן. בדרכנו אל מחוץ לעיר מוכרים רוכלים שלל דברי מאפה- לחמים צבעוניים ותפוחי שמרים בצבעים של חום ולבן, פיתות ענק מלבניות ועוד בצקים מקושטים בקפידה ויפים לעין.... יצאנו מצוידים היטב למספר ימי רכיבה עם קרח מלא בצידנית, שפע אוכל וסוכרים</div><div align="right">שוב מולנו נושבת רוח פנים בדרכנו אל האזורים החקלאיים שבפרברי העיר. בשלב בו גם האזורים הירוקים החלו להיות בשולי הדרך, החלה הרוח לנשוב בעוצמה שהאטה את ההתקדמות במידה כזו שהמאמץ המושקע היה אדיר והרכיבה ממש לא מתקדמת. אוטובוס שעשה דרכו מהעיר אנשי, ממנה יצאנו, אל עיר היעד שלנו, דונחואנ<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMdbj-R5-I/AAAAAAAAAL8/q4t3ExxkXr8/s1600-h/IMG_0624.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053915566189963234" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMdbj-R5-I/AAAAAAAAAL8/q4t3ExxkXr8/s320/IMG_0624.jpg" border="0" /></a>ג עצר מיד אחרי שהבחין בנו ופרק מתוכו שישה סינים שהחלו מצלמים אותנו בהתלהבות של ממש. המפגש איתנו ריגש אותם מאוד וכעדות לכך, ניתן היה לספור שם קרוב למאתיים תמונות שצולמו שם איתנו- הרוכבים מול הרוח, בסופות האבק והחול בכביש ריק מאדם, כשלפנינו עוד 100 ק''מ של שממה. הם ודאי יגיעו ליעדם שהוא גם יעדנו בתוך שעת נסיעה אחת ואילו לנו, כך קיווינו זה יקח לכל היתר יומיים, הכל תלוי לאן ינשבו הרוחות. הם מסרו את שם המלון בו יתארחו והשביעו אותנו שניצור קשר כשנגיע בכדי שנפגש שוב. נפרדנו בנפנופי שלום כשבעיננו אבק שהרוח מרימה ממרחבי המדבר ועיניהם מאחורי הזגוגיות הכהות והממוזגות של האוטובוס </div><div align="right">הרוח נהפכה לבלתי נסבלת. החלטנו לעצור ולקוות שזו תרגע. בצד הכביש ניתן היה להבחין במחפורת אותה יצר טרקטור, ובמרכזה (כ- 3 מ' מתחת לפני הקרקע) חפורה באר חרבה בעומק של עוד כ- 7 מ' (סה''כ 10 מ' מתחת לפני הקרקע), מדופנת בבטון יצוק במעגלים וסולם ברזל מאפשר גישה לתחתיתה. למרות שאין מים בבאר אנחנו עדין נוסעים בשוליו הדרומים של האזור החקלאי, כך שכנראה מי תהום גבוהים מצוים כאן לרוב, בעיקר מצפון לנו- בתוך שטחי הפאלחה. החלטנו לחנות לזמן מה בחורשת עצים סמוכה שהחלה ללבלב בעלים צעירים ורעננים ולבחון אופציה של רכיבה בלילה כשהרוח תרגע. אספנו עצים והרתחנו מים לקפה על מדורה, בוחנים בכל רגע האם כיוון העשן מקבל תפנית ומקווים שיהפוך בהקדם ממגמתו מזרחה למגמה מערבית. הרוח משחק בעשן בעוצמה, הוא מסתובב ומשנה מעט את מגמות הצפון והדרום שלו, אך תמיד נשאר בכיוון כללי ועיקרי מזרחה- לא טוב לנו. החורשה בה עצרנו תוחמת את כל שטחי החקלאות מצידם הדרומי והיה אפשר להרגיש בשטחי הפאלחה בתנועה ערה של חקלאים, תושבי כפר סמוך עובדים בשדות. אחד הפלאחים שהגיע לקראתנו עם את על כתפו (בהחלט וייתכן שבעזרתה הוא מפורר רגבי אדמה בשטח של 20 דונמים) התיישב לצידנו לכמה דקות ואמר שהרוח תיפסק רק בבוקר למספר שעות והמליץ לאפסן את כל הציוד מפני האבק שמכסה וחודר לכל פינה בלי שמרגישים. למרות הפסימיות שהציג, אנחנו האמנו שבלילה יהיה אפשר לרכב, הרי לא תיתכן רוח כזו במשך כל הלילה</div><div align="right">קבוצת פועלים וטרקטור רחוק ומעשן תפסו את עיניי ויצאתי לבדוק מה הענינים שם. בדרכי אליהם הרוח היתה חזקה עד שהכבידה על ההליכה. כל צעד על הטרסות שבין החלקות החקלאיות המלאות בפודרה מדברית שניטחנה היטב תחת גלגלי הכלים השונים העוברים שם, העלה עננת אבק שנסחב צמוד לפני הקרקע למרחקים גדולים. בהגיעי לפועלים, הבחנתי בעשרה עובדים, מתוכם שלוש נשים, המשקמים את תעלת ההזנה המרכזית דרכה מוזרמים מים המציפים ומשקים את החלקות שסביב בעונה היבשה (העונה שבפתח). התעלה בנויה בצורת טרפז הפוך המדופן במרצפות גדולות שבינהן יוצקים בטון מלכד ומדביק, כדי שהחול המישר את אותן מרצפות לא יסחף ויסתום את התעלה. הבטון דליל ועני במלט. החצץ הוא חומר מקומי שנאסף ומסונן ברשת גסה. אזור זה של התעלה היה יבש ממים והתעלה נמשכה על פני קצת פחות מקילומטר אחד. עומקה כמטר, והיא מסוגלת להעביר כמויות מרשימות מאוד של מים בשעת הצורך. הרוח העזה הנושבת כבר מספר שעות צבעה את ריסי הפועלים שבתעלה בלבן ועיניהם הדומעות והעייפות מאבק היו פחות חביבות משציפיתי. החלטתי לצעוד במעלה התעלה ולחפש את באר המים. השיפועים אפסיים וכנראה שכבר כמה מאות שנים נמצא הפלס בשימוש אצל משפצי האמות המדויקות האלו. כעבור כ 500מטר הגעתי לבאר, שכצפוי, הייתה בשיא הגובה וממנה זורמים מים לשתי תעלות בכיוונים שונים שתחילתן בדיוק על קו פרשת המים המפריד בין שתיהן. צינור עבה של כ- 12 צול, מזרים מים בעוצמה ובלחץ אל התעלה שמשכה מערבה. מוזר מאוד, אך את הבאר עצמה לא ראיתי. אין משאבה על פני השטח אך עמוד חשמל ושנאים גדולים מורידים כבלים מוגנים אל מתחת לקרקע משם יוצא הצינור הגועש- איפה עמיקם בכר? בדרכי חשבתי שמעניין לברר איך מתחלק הנטל שבשיפוץ התעלה, מי עובד יותר ומי משלם יותר? בהתאם למרחק? לצריכת המים? מיהו בעל הבאר והאם בימי קדם היתה שיטה של שאיבת מים מבארות לא ע''י אדם ודלי אלא משהו מתוחכם יותר כמו בארץ- בארות אנטיליה? על כל השאלות האלו יהיה ניתן לענות רק עם סינית טובה משלנו. מהבאר יצאתי לסיבוב בשטחים המעובדים שמוכנים לזריעה אחרי החריש. בתוך תעלות ההזנה המשניות המחברות בין התעלה המרכזית והחלקות נטועים עצים, אותם עצים המשמשים כקורות העץ המרכזיות עליהם נשענים גגות הבתים בהם ה<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMi0j-R6EI/AAAAAAAAAMs/RK8H5pWQMU4/s1600-h/照片+353.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053921493244831810" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMi0j-R6EI/AAAAAAAAAMs/RK8H5pWQMU4/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+353.jpg" border="0" /></a>תארחנו עד היום. שטח התעלה לא יכול להיות בשימוש חקלאי ולכן זהו מקום אידיאלי לגידול העצים הללו "על הדרך" ולהרוויח עוד כמה גרושים כל 15 שנה, כשהגזעים עבים מספיק ואפשר לכרות אותם, המיקום מתאים ביותר במיוחד משום שהעץ נגזם ומכוון לגדול לגובה וכמה שיותר ישר- בשביל קורות העץ. מי הבאר היו צלולים וקרירים וטעמם טעם מעט מלוח, כטעם מי מעינות בנגב, אפשר לשתות, הטעם קצת אחר. מילאנו מים לארוחת ערב ולהמשך הדרך ואכלנו ארוחה מפוארת של ווג' קארי ואורז, מעשה ידיו של ג'ובו. הרוח נרגעה מעט ומגמת העשן פנתה לעיתים לכיוון הנסיעה שלנו,משמע, רוח גב עדינה </div><br /><br /><br /><div align="right">עלינו על כל ציוד הלילה- פנס קידמי עם אלומת אור עוצמתית, פנס אחורי אדום, חליפות עליונות זוהרות פנס שרוול מהבהב ושפע של מחזירי אור על האפנים והתיקים. מרחוק נראו האפנים כגוש אור בולט במיוחד שאי אפשר שלא להבחין בו. בכביש כמעט ואין תנועה. התחלנו לרכב בשעה 22:00 עם רוח פנים עדינה ובמהרה הגענו לשער תשלום על הכביש השומם. סיני בעל פני ילד שאייש את העמדה נבהל מעט כשראה אותנו אך בישר לנו שלפנינו עוד 100 ק''מ ליעדנו. התחלנו בדרכנו והחלטנו על עצירת רענון כל 20 ק''מ. הרכיבה עוברת מהר, מזג האויר נעים בחוץ. הילות של אורות רכבים נראות כרבע שעה לפני המפגש איתם והחשכה כל כך מוחלטת שאין תחושת מיקום או מרחק ואין אפשרות להעריך דבר. הרכסים שבצד הכביש נראים לפעמים נמוכים ובמרחק נגיעה ולפעמים רחוקים וגבוהים. את הירידות והעליות הקלות שבמגמת הכביש ניתן להרגיש רק בזכות עוצמת הפידול והרפיית השרירים. אין ירח. חושך מוחלט מקצה לקצה. אין לנו כל מושג איך נראית הקרקע שבצד הכביש- שטוחה, סלעית או בכלל חול<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMjJj-R6FI/AAAAAAAAAM0/v8AdjcJFZIk/s1600-h/照片+329.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053921854022084690" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMjJj-R6FI/AAAAAAAAAM0/v8AdjcJFZIk/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+329.jpg" border="0" /></a>ית. מה שבטוח הוא שסביבנו פלטה מדברית רציפה וארוכה. בכל 20 ק''מ התרעננו בשוקולדים והפתעות מענינות אחרות ואחרי 50 ק''מ נאלצנו לעצור להרמת הסוכרים ע''י בטטה ומנוחה קצרה. בשעה 04:30 החלטנו לעצור אחרי כ60 ק''מ של רכיבת לילה ולהמשיך בבוקר בכדי להנות מהנוף שסביבנו שלא ראינו בכלל עד עכשיו. נכנסנו לישון בגשרון תחת הכביש, שמנקז לתוכו ערוץ מדברי רחב למשפך מרוכז של מעבר מים צר תחת הכביש. כנראה ששיטפונות פוקדים בחורף את האזור ובדרכנו הבחנו בעשרות משפכי ערוצים שכאלה, בנויי בטון, המעבירים את המים תחת הכביש בלי לגרום לנזק מעוצמת זרימת השיטפון. שוב היינו עדים לתופעה שרק התשתיות הסיניות יכולות לבנות- השקעה ומקצועיות ברמת הגימור לפרטים הקטנים בכביש סוף עולם בדרך מדברית. 30 שניות מהרגע שהשק''שים נפרשו ושנינו ישנים כתינוקות. בבוקר כשהתעוררנו היינו שנינו כל כך עיפים עד שנדמה היה שאפשר לקחת את השק''ש בתוכו אנחנו ישנים<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMdyj-R5_I/AAAAAAAAAME/P5IOD3Kght8/s1600-h/IMG_0643.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053915961326954482" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMdyj-R5_I/AAAAAAAAAME/P5IOD3Kght8/s320/IMG_0643.jpg" border="0" /></a> בלי שנרגיש</div><br /><div align="right">בשעה 09:30 המשכנו ברכיבה, פלטה מדברית וחומה ללא כל סימני חיים סביבה ליוותה אותנו ב- 20 הק''מ הראשונים עד שהבחנו במבני התעשייה הראשונים שבפאתי העיר. שוב רוח פנים מתנגדת להתקדמותנו מערבה. מתי כל הרוח הזו חוזרת חזרה? בהדרגה התחלנו להבחין במדבר המתעורר לחיים. נאת המדבר המיוחלת עליה נבנתה העיר דונחואנג מתחילה לתת את אותותיה בכפריים סקרנים המתבוננים בנו מגיחים מן המדבר הסמוך כמו שודאי הבחינו אבותיהם בשירות הגמלים שנכנסו לנאת המדבר בימי קדם. הרוח מתחזקת ואפשר כבר לראות חקלאות של ממש- חממות, פלאחים, תעלות מים, טרקטורים, עצים בלבלוב ראשוני ועצים נשירים חשופי שורש מוכנים לנטיעות המובלים ע''י אופנועי שלושה גלגלים בין חקלאי לחקלאי. בולטת מאוד היתה תחנת אוטובוס, קלועה מזרדי עצים ומקש שצורתה צורת איגלו ותפקידה לתת מחסה מהרוח שלא פוסקת לרגע בזמן ההמתנה לאוטובוס. ככל שאנו מתקדמים ליעדנו, הולך ומתעצם האזור <a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMfvz-R6DI/AAAAAAAAAMk/H2LIYyzve7I/s1600-h/IMG_0651.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053918113105569842" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMfvz-R6DI/AAAAAAAAAMk/H2LIYyzve7I/s320/IMG_0651.jpg" border="0" /></a>החקלאי עד שהכל סביב נעשה מעובד ומלא בפלאחים חרוצים של תחילת העונה. ישנה תחושה מתעצמת של כניסה אל תוך החיים, אל תוך נאת המדבר שהיא מרכז הקיום של האזור, תחושה שרק בהתקדמות איטית ובעיניים שיש להן זמן לבחון את צידי הדרך ניתן להרגיש בה. נראה שגם מובילי שיירות המשי הרגישו כמונו בכניסה ההדרגתית לעבר מקור המים- מרכז החיים של פעם שבזכותו קיים גם מרכז החיים כיום למרות כל היכולות הטכנולוגיות וכששיקול זמינות המים אינו רלוונטי בעידן של ימנו. שוב שיטת ההשקיה היא בהצפות אך הפעם בדרך שונה מזו שהכרנו. צינורות עבים קבורים מתחת לפני הקרקע ובתוכם לחץ מים גבוה. כל כמה עשרות מטרים בולטת בטונדה שבראשה בורג שכשהוא נפתח פורצים המים החוצה ומציפים את החלקה. איך מתבצעת שיטת המעקב אחרי צריכת המים? האם גם להם יש את העמיקם בכר שעובר עם קלסר ביד ומוזיקה באזנים בין השיברים השונים ורוטן על זה ש"אתם בכלל "לא מתקלחים</div><br /><div align="right">החקלאים חביבים וסקרנים לגבינו, מחייכים ובאים לשאול בשפה שאני לא מבין אבל כבר מתורגל וממושמע עונה על שלושת השאלות שנשאלות בד''כ: לאורומצ'י, הגענו מהעיר שיאן ואנחנו מישראל<br /></div><br /><br /><div align="right">העצים הנשירים, ערומים מעלים אך פורחים בססגונית בלבן ובסגול צפוף שעתיד להפוך לתפוחים, משמשים אגסים ושזיפים, ניצבים בתוך חלקות קטנות ומטופחות לצד תעלות מים ומגלשות הצפה, הכל בנוי לתלפיות ויפה לעין</div><br /><br /><br /><div align="right">לאט לאט אנו נכנסים לתוך העיר. שער פגודה מקושט ויפה מקבל את פנינו. מדרחובים ססגוניים הומים ותוססים, צבעוניים מפירות יבשים, מכובעי תרבוש מוסלמים לבנים ומכאלה הרקומים בגוונים שונים, איטליזים למכביר וחיים של ממש שמקורם בימי קדם סביב נאת המדבר וכיום בעיקר סביב מוקדי התירות שבאזור המורגשים היטב בעיר. עייפים אך עיקשים במציאת מלון עם מקלחת חמה ובמחיר הוגן אנו מסתובבים בעיר עד שלבסוף מצאנו. יצאנו לאכול, השלמנו הרבה שעות שינה ויצאנו לסיבוב בעיר הססגונית המוארת והמקושטת עם ערב</div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053917129558059042" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 258px" height="190" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RiMe2j-R6CI/AAAAAAAAAMc/k3XPn6L7UyQ/s320/IMG_0664.jpg" width="267" border="0" /><br /><br /><br /><br /><div align="right">חווית הרכיבה והכניסה לעיר, הרכיבה ההדרגתית לעבר מוקד ומרכז נווה המדבר מתוך הריקנות והשממה המדברית היתה תחושה מיוחדת במינה שרק באפנים ניתן לחוש (אולי גם על גמל כחלק משירת משי ארוכה מערבה). בקטע הרכיבה ב- 24 השעות האחרונות רכבנו 119 ק''מ.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4310549207844624420?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-49504074487427553842007-04-15T06:41:00.000+08:002007-04-15T06:41:52.553+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9CKD-R56I/AAAAAAAAALc/_OX7FA7eQzM/s1600-h/DSCF4161.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5052830047565637538" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9CKD-R56I/AAAAAAAAALc/_OX7FA7eQzM/s320/DSCF4161.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">(יואב)<br />דרך אותה פרצה עלינו שוב על ההיי ווי והתקדמנו את שאר חמישים וחמישה הק"מ עד הירידה שלנו - גווא ג'ואו, שזה שמה החדש של אנשי מאז שנה שעברה. שם שניתן לה בעקבות מתקן טורבינות רוח שממוקם כעשרה ק"מ לפני העיירה, שהיא כבר קצת סוג של עיר. כעשרים ק"מ לפני הירידה עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת דרכים והילד החמוד של בעלת המקום, שהיתה מאוד לא מרוצה מכך שאנחנו קוטעים את מנוחת הבוקר שלה, הביע עניין רב במפה שלנו. שער התשלום ממוקם כאן כמחסום של ממש על הכביש ולשמחתנו אף אחד לא שאל שום שאלה. נפנוף קל לשלום ואנחנו מחוץ להיי ווי. ישנן משאיות רבות וכמה תחנות דלק צמודות משם צריך להמשיך עוד כחמישה ק"מ על כביש רחב באופן מוגזם ולא הכרחי עד העיירה עצמה</div><div><div align="right"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9DYD-R58I/AAAAAAAAALs/-_Nc4niskQk/s1600-h/DSCF4236.JPG"></a></div><div align="right">החיפוש אחר מלון נמשך מעט יותר מכרגיל. במלון הראשון שבדקנו רצו סכום גבוה מידי, שמונים יואן עבור חדר די מגעיל. הבעיה מלבד החדר הייתה שבמסדרון של הקומה השנייה ישבו בישיבת צפרדע אולי עשרה פועלי<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9DYD-R58I/AAAAAAAAALs/-_Nc4niskQk/s1600-h/DSCF4236.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5052831387595433922" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9DYD-R58I/AAAAAAAAALs/-_Nc4niskQk/s320/DSCF4236.JPG" border="0" /></a>ם בשקט מופתי ומעט הזוי ונראו כאילו הם לא מתכוונים לזוז בקרוב. כשביקשתי מהגברת לראות חדר אחר, אולי זול יותר , ממש היינו צריכים לפלס את דרכנו דרך חבורת המיואשים האדישים האלה שלא טרחו אפילו לעשות כאילו הם זזים טיפה כדי לתת לנו לעבור</div><br /><div align="right">במלון הבא קבלה את פנינו, מאחורי הדלפק, בחורה בגיל העשרה לחייה, ובלחיים סמוקות ותנועות מבולבלות ונבוכות הובילה אותי לחדר מסריח לא פחות. שטיח בצבע שולחן ביליארד מקיר לקיר, עם שרותים מצד שמאל מיד כשנכנסים וחלל גדול מעט יותר מהחדר הקודם. מעניין אותי מי האדריכל של כל החדרים האלה - תמיד אותו שט<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9EST-R59I/AAAAAAAAAL0/wOGQ8r4jNvI/s1600-h/DSCF4172.JPG"></a>ענץ בדיוק. היא נעמדה במסדרון הצר שנוצר בין החלון למיטה ותוך כדי שהיא מציגה בפני את החדר במשפטים סינים ארוכים מלווים בטפיחות קלות על השמיכה הלבנה המקופלת בקצה המיטה, פגעה עם הרגל בסורג העץ שהגן על ההסקה והוא התנתק ונפל. את שתי הדקות הבאות בילינו בזה שאני מסתכל עליה, והיא מנסה להחזיר את הסורג למקום וממלמלת לעצמה כל מיני מלמולים. לבסוף ויתרה, וירדנו יחד למטה. המלון עצמו היה שקט ביותר ומשהו בהתנהלות התמימה שלה היה חמוד ומצא חן בעיני. אמרתי לה שניקח את החדר בארעים יואן. היא אמרה שאי אפשר, נפרדנו כידידים, והמשכנו למלון הבא</div><br /><div align="right">מלון יוקרתי ומפואר. מגרש חניה ענק בחוץ עם מכונית אחת שחורה חונה בו. כשהבחינה בנו הגברת בקבלה מיד יצאה והודיעה לנו שכל החדרים תפוסים. חייכנו אליה חיוך שאומר שאנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להישאר שם בגלל העיניים הלא מלוכסנות שלנו ושהיא לא צריכה לשקר. היא צחקה ואמרה שתעזור לנו למצוא מלון. היא קראה לכמה חברות שלה והן התחילו להתקשר מהפלאפונים הזהים שלהן לכל מיני אנשים. פלאפונים בעובי של קרקר בגוונים שחור ולבן. אח"כ יצאה חבורה של שלוש בנות עם עגלת אופניים ועליה ערימת סדינים עצומה, וכל החבורה הזו (שישה אנשים) חושבים יחד איפה אפשר להלין אותנו. הצטרף אל החבורה עוד בחור מבוגר עם חליפה, כרס ומשקפי שמש, אחד כזה שנראה מהסוג שמתחנף לאנשים עשירים וחשובים, ואמר לי באנגלית מושלמת במבטא של המלכה אליזבט בנאום הקריסמס שלה שהוא מדבר "בריטיש אנגליש" (?). בדיוק כמו שציפיתי, מלבד זה, כמעט לא ידע להגיד אף מילה</div><div align="right"><br />רב השיח שהתפתח בנוגע לפתרון בעיית המלון שלנו שיעשע את כולם כולל האישה מהלובי שהייתה לבושה בלבוש נוסח שושלת מינג או טאנג עם פרחים ופרפרים עדינים ותסרוקת מהודקת להדהים שתפוסה על סיכת עץ, שבאה והלכה גם כן</div><div align="right"><br />הארוע סוכם טלפונית ואחת העובדות הצטרפה אלינו והובילה אותנו למלון אחר, ארז נשאר למטה עם האופניים ואני עליתי עם הגברת. היא לבשה חליפה כהה רשמית ורגילה עם עניבת צופנים מבד מטפת בצבע תכלת. עצמות הלחיים של כל האסייתים רחבות משלנו ושלה היו רחבות באופן מיוחד ובולט לעין. במחיר שנסגר טלפונית דובר על עסקה של שלושים יואן והמארחת שלנו דרשה פתאום ארבעים בעבור חדר עצום שניתן לאכלס בו קבוצת רוכבים שלמה עם הציוד. התפתח בינייהם דיון בלחישות, כניראה רצו להסתיר משהו. האפוסטרוף שלנו התנגד נחרצות למחיר החדש וכשהייתה לנו שנייה לבד לחשתי לה שגם ארבעים זה בסדר והיא לא צריכה להתאמץ כ"כ. היא תקעה בי מבט עם זווית של חיוך הנידה ראשה לשלילה, הראתה שלוש עם האצבעות ונגשה לדלפק לסגור את העניין עם בעל הבית. סביבנו עוברים עשרות סינים זהים כמעט לחלוטין זה לזה, חליפות שחורות, נעלי עור מצוחצחות, מעט שמנמנים, מתוחים מעט ונראים די משועממים. כעבור שלוש דקות חזרה הגברת החביבה ואמרה שגם פה זרים לא יכולים לישון</div><div align="right"><br />במלון הבא, הסיקה חברתנו המסורה את המסקנות, נכנסה בלעדנו וקראה לנו כעבור דקה לבוא פנימה. עלינו לראות חדר בקומה הרביעית. החדר משווע מרב סירחון סיגריות, השרותים בתחילת המסדרון מצחינים עד כדי גיחוך, אבל הא<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9Clj-R57I/AAAAAAAAALk/v2rh60ZxK7I/s1600-h/DSCF4241.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5052830520012040114" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rh9Clj-R57I/AAAAAAAAALk/v2rh60ZxK7I/s320/DSCF4241.JPG" border="0" /></a>מת שכבר התרגלנו, וגם ככה אנחנו פה רק עד שהבקבוקים של הקרח יקפאו. סגרנו עם האחראית שאחת הפו או יואניות שלה (פו או יואן - איש שרות בסינית), כלומר אחת העובדות שלה, תיקח אותנו למקום של מקלחות ציבוריות כי במלון כולו לא הייתה אפילו לא מקלחת אחת. חברתנו החביבה חזרה לעבודתה, והלכה במבט שממש לא מבקש שמץ של הכרת תודה, כאילו זה ממש מובן מאליו לעזוב הכל ככה באמצע היום לחצי שעה. בקושי הספקנו להודות לה מרב שעזבה בפתאומיות - איזה יופי<br /></div><div align="right">בחדר היו שתי מיטות, שולחן עץ כהה, ארבע כורסאות יחיד, שידה קטנה עם טלוויזיה וחלון כפול ענק מצופה בצלופן כחול דו</div><div align="right">שכבתי שהכניס אור מחניק אל תוך החדר. איווררנו אותו ותוך שתי דקות היה שם כזה בלאגן שנדמה כאילו אנחנו שם כבר שבוע</div><div align="right"></div><div align="right">הטיול עם הפו או יואן, הפך למשחק משעשע של זיהוי אותיות סיניות מוכרות משלטי הרחוב</div><div align="right">גדול = 大 </div><div align="right">אנשים = 人 </div><div align="right">מינג - ההברה השנייה בשם קונמינג = 明 </div><div align="right">קטן = 小</div><div align="right">מזרח = 西 </div><div align="right">אחד = 一 </div><div align="right">מרכז =中</div><div align="right">מצב הרוח היה מצויין, והעובדת המנומסת ממש התאמצה להסתיר את החיוכים הנבוכים שלה נוכח ההתלהבות שלי. קנינו מגבת חדשה, התקלחנו, אכלנו, אינטרנט, טלפון הביתה, ומאוחר מאוחר בלילה אחרי כוס קפה אנסטנט הלכנו לישון </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-4950407448742755384?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-3073738815776128282007-04-15T06:37:00.000+08:002007-04-15T06:37:14.556+08:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpKb-bi4LI/AAAAAAAAAK8/MpYfsB_ub80/s1600-h/DSCF4194.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5051431776524886194" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpKb-bi4LI/AAAAAAAAAK8/MpYfsB_ub80/s320/DSCF4194.JPG" border="0" /></a> <div align="right">הפרצה בגדר שדרכה עלינו על ההיי ווי לא איחרה לבוא. 22 הק"מ עד הירידה הבאה עברו פשוט בטיסה. ההיי ווי נראה כאילו אתמול סיימו לסלול אותו, והוא חוצה את המדבר במן "מובן מאליו" כזה. כביש 6 קטן וצנוע ליד הגימורים של הכביש המושקע הזה שנמשך ונמשך ונמשך, והוא רק אחד מבין עשרות האוטוסטרדות שחוצות את סין ומקרבים את הצד השני של המדבר האין סופי הזה מרחק נגיעה. הנסיעה על ההיי ווי אסורה לאופניים אבל בקטע הזה הכביש הסמוך לא סלול והנסיעה בו עם כל המשקל הזה קשה ומעיקה<br /><br />מעט לפני המחסום הורדנו את האופניים בזהירות בפרצה נוספת בגדר כדי שלא יהיה לא נעים מול החברה בשער, מהירידה הדרך סלולה, וישנם סה"כ עוד שישה ק"מ עד העיירה<br />YUMENZHEN</div><div align="right">בתחילה יש, כרגיל, מוסכים רבים ואז מצד ימין כניסה לאיזה מדרחוב מצחיק ורחב. משני צדדיו של המדרחוב, המרוצף במשטחי בטון גדולים, ישנן חנויות בשתי קומות שקירותיהם צבועים בשלל צבעים ילדותיים שעושה רושם שלא נבחרו בקפידה. בכל קצה של המדרחוב שלושה דקלים מפלסטיק בצבעים אדום ירוק וכחול. לכל אורך המדרחוב פזורים מתקני חדר כושר ציבוריים שסינים מכל הגילאים מתאמנים עליהם. מתקן שמדמה חתירה, אחד של כפיפות בטן, אחד שצריך למשוך את כל הגוף בכיפוף של ארבעים וחמש מעלות ועוד רבים. כולם צבועים בירוק תורכיז די מכוער. רמקולים ציבוריים מכריזים כל מיני פרסומות והכרזות. השמיים בהירים ומזג האוויר כמעט מושלם. מדרחוב של ממש, אבל ריק כמעט לחלוטין מאנשים</div><div align="right"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpMjObi4NI/AAAAAAAAALM/3FdlxE7xgiM/s1600-h/IMG_0554.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5051434100102193362" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpMjObi4NI/AAAAAAAAALM/3FdlxE7xgiM/s320/IMG_0554.jpg" border="0" /></a><br />אכלנו שם במסעדה שהמליצה לנו עליה בעלת הסופר הקטן שבו קנינו שוקולד ונרות. כשיצאנו שוב לדרך, ראינו בצומת המרכזית של העיירה (צומת מרומזרת!) במה גדולה עם קשת מתנפחת מעליה, ושני דרקונים מתנפחים גם כן קשורים אליה. על הבמה עמד לבדו נגן חליל וניגן מוזיקה יפה, מלווה ע"י תזמורת שלמה שבוקעת משני רמקולים שממוקמים כמעט באמצע הבמה. אנשים רבים התגודדו שמה ואווירה שמחה מלאה את הרחוב. ליד הבמה עמדה עגלת אופניים שמכרה עציצים. לפני כמה ימים הציע ארז שנגדל עציץ על האופניים, והחלטנו לנסות. קנינו קקטוס אדום קטן ועציץ שנתפס בדיוק מפתיע בסבל הקדמי. אנשים רבים הצטופפו סביבנו, ואווירת הקרנבל יחד עם החלילן (שהספיק בינתיים לפנות את מקומו לזמר סיני שעמד לבדו ושר בליווי הרמקולים) ביום שמשי ונעים, עשו לכולנו שמח על הלב. עזבנו את העיירה עם חבר חדש וחיוכים רבים, שלנו ושל הסובבים. עוד כמה ק"מ לאורך כפרים רבים שפזורים מצידי הכביש, והאספלט שוב נגמר. עלינו על ההיי ווי שוב וטסנו עם רוח גב עד הירידה הבאה - צ'יאו וון</div><br /><div align="right">התלבטנו מעט איך בדיוק לנסח את ההתנצלות לחברה בשער התשלום של הירידה מהכביש, ותוך כדי מחשבה, ניתק הקקטוס המסכן בסיבוב שלא חושב כראוי והתנפץ על הרצפה, הוא והעציץ שבתוכו ישב - חבל. כשהחלטנו סופית שאנחנו ניגשים לשער התשלום יצא אחד החברה מהמחסום ובא לכיווננו. בחור מעט גוץ, לבוש חליפה של חברת ההיי ווי עם עניבה כחולה כהה, מעליה אפודה מחזירת אור כמו של עובדי מע"צ, נעלי עור מצוחצחות, חגורה עם אבזם ברזל גדול ולא נוח, שלייקעס אלכסוני יחיד וקסדת פלסטיק מצחיקה ומיותרת שמגיעה עד מתחת לגבות. ארז התעשת ראשון, זרק לי "תצדיע, תצדיע" ושנינו נעמדנו, ירדנו מהאופניים, התמתחנו והצדענו לבחור. לשמחתנו הוא אהב את הבדיחה, והזמין אותנו מיד לשבת במחסום ולשתות מים. עשה רושם שהוא בכלל לא שם לב, (אולי שכח, אולי התעלם) לעובדה שברגע זה ירדנו מכביש שאסור לנסיעת אופניים. קשקנו איתו ועם שאר העובדים וקיבלנו בשמחה את ההזמנה שלהם להישאר לישון במתחם הצמוד</div><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpMOebi4MI/AAAAAAAAALE/yTspE9Vs2Jg/s1600-h/DSCF4213.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5051433743619907778" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpMOebi4MI/AAAAAAAAALE/yTspE9Vs2Jg/s320/DSCF4213.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">קפצנו לראות אתר תיירותי בבנייה מצידו השני של הכביש - עוד אתר על החומה הסינית שנשתמר. הסינים פשוט בנו כמאתיים מטר ממנו חומה חדשה ומרשימה מבטון, פגודה גדולה ויפה, שער ענק וצריח מסוגנן. ללא שום קשר ברור לאתר המקורי. מסביב שותלים עצים שכשהם יגדלו, הם יסתירו באופן סופי את המעט שנשאר מהמקור - כמה אופייני. כשקפצנו מעבר לפלג המים הקטן כדי לראות את מה שנשאר מהחומה האמיתית, עצר אותנו אחד העובדים ואמר שאסור. אותו עובד ניסה מעט לפני כן לדרוש מאיתנו כסף עבור ביקור באתר הבנייה הזה, אבל כניראה שהרגיש כ"כ דביל שההתעלמות המוחלטת שלנו מהרעיון המצחיק הזה נראתה לו טבעית לחלוטין. ארז ביקש שאעסיק את הבחור עוד מעט עד שהוא מסיים את הסיבוב ונעוף, ובינתיים התפתחה בייננו שיחה נעימה ומצחיקה על האתר. אם הבנתי נכון האתר יפתח תוך חצי שנה. כרגע יש שם במרכז האתר סוס ברזל (אולי ברונזה) דוהר שדווקא שמצא חן בעיניי</div><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpNLebi4OI/AAAAAAAAALU/J3R63EMPt6w/s1600-h/IMG_0585.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5051434791591928034" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhpNLebi4OI/AAAAAAAAALU/J3R63EMPt6w/s320/IMG_0585.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right">חזרנו לאופניים במחסום, והתמקמנו בביתנו להלילה - חדר באתר בנייה שמזכיר מאוד את הלילות הקודמים שלנו - מזרונים פרוסים על יריעת פלסטיק כחולה בחדר נטוש עם מוזיקה נעימה ברקע, רק שהפעם הייתה חבורה של פועלי בניין סקרנים ונחמדים שהציעו לנו שוב ושוב סיגריות ולא הבינו מה זאת אומרת "לא מעשנים". הנוכחות שלהם באופן מפתיע לא העיקה כלל, להיפך. היא הוסיפה גם כמה תמונות יפות לאוסף. פועלים סינים לאור המנורה שסידרו לנו מחוט חשמל שמשכו מהשלטר של הרתכת, שהונחה על חוט הכביסה שמתחנו בין שני מסמרים</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-307373881577612828?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-8582792714240362942007-04-15T06:32:00.000+08:002007-04-15T06:32:17.337+08:00<div align="right">(יואב)<br />החורשה הקטנה שבה ישנו ממוקמת בין שדות רבים. כשהתעוררנו כבר היה בכל ש<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM2HMaINJI/AAAAAAAAAKc/2E8_zMrFVB0/s1600-h/DSCF3768.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5049439104430257298" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM2HMaINJI/AAAAAAAAAKc/2E8_zMrFVB0/s320/DSCF3768.JPG" border="0" /></a>דה זוג עובדים. מעניין אם אלו זוגות נשואים, אם כן, מעניין מה זה עושה לזוגיות שלהם תהיתי. בכל שדה עבדו זוג או שלישיה, הגברים עפ"י רוב עושים את העבודות הפיזיות הקשות יותר (למרות שבפרוש לא תמיד). הנשים זורעות, חופרות גומות, מרימות תלוליות קטנות, בעוד הגברים חופרים קטעי אדמה קשים, מתעסקים עם המכונות או מלווים את הבהמות. הם היו כ"כ עסוקים עד שלא מצאו פנאי לעצור ולבהות בנו כמו כולם, הם מביטים רגע ואז פונים חזרה לעבודה. קשת הגילאים בשדות היא מעשרים וחמש (לדעתי)עד מאה שלושים (ככה לפחות זה נראה). ילדים בשעות הבוקר בדר"כ אין. השפה שבה מרכלות הנשים זו עם זו נשמעת כבר הרבה יותר רוסית ערבית תורכית מאשר סינית, אבל את טון התרנגולות שחל בכל שיחה של שתי נשים ומעלה בסיטואציות דומות, קל לזהות, אפילו עם המבטא הכבד</div><div align="right"><br />אספנו את הבקבוקים שהשארנו להקפאה אמש והתיישבנו לאכול. הבוקר היה קריר ביותר ואדים רבים הצטברו על חלונות המסעדה מבפנים. בשולחן שלידנו ישבה אישה זקנה שהסתפקה בביצה קשה עם מלח בחצי יואן. עשה רושם שהיא ענייה מאוד, אבל משהו בהתנהלות שלה עורר כבוד והיא לא נראתה מוזנחת כלל. היא לבשה חליפה כהה עשויה בד גס בגוון כהה ואחיד ונעלה נעלי סירה סיניות עם פרח קטן בקצה. בשלב מסוים היא קמה, פנתה אלי בפניה רבת רושם ושאלה אותי בחיוך גדול מאיזו מדינה אנחנו ולאן פנינו. היא הסתפקה בתשובות שלי, הביטה מבט ארוך ובוחן באופניים המגושמות שעמדו בכניסה והלכה</div><br /><div align="right">מסעדה מוסלמית טיפוסית - המתחם כולו בנוי כמסדרון ארוך שמחיצה מפרידה בין המטבח לחדר האוכל, בו פזורים שבעה שולחנות אוכל ושולחן דלפק בכניסה בו אפשר לאסוף קופונים של המנות הרצויות. בשולחנות יש מן קרש תמיכה נוסף בגובה הירך שלא מאפשר לאנשים גבוהים כמונו להכניס את הרגלים בכיף מתחת לשולחן, וכל פעם שאני מתיישב אני שופך לפחות חצי מהמים הרותחים בכוסות הפלסטיק החד פעמיות שמוגשות מיד עוד לפני שהזמת את האוכל. מימין הייתה מראה גדולה מאוד עם שרשרת פרחים מפלסטיק על חלקה העליון, שקצותיה משתלשלים בשני פסים אנכיים משני צידי המראה. מצד שני, על הקיר, ישנה תמונה ענקית של סלסלה אלגנטית מלאה פירות, עוגה מסוגננת , כיכר לחם פריכה, נתח חמאה עם סימני שיניים שסכין השאיר עליו וסכו"מ מצוחצח. וכמו תמיד, אין שום קשר בין התפריט לתמונה. מהמטבח עולים אדים כמו מהר געש פעיל לפני התפרצות וריח חריף של בצק חמוץ עומד בחלל החדר. הטבח לבוש חולצה לבנה מתחת לסינור כחול,שרוולי גרב כחולים וכובע לבן וקצר כמו של טבח, שמתחתיו מבצבץ שיער שחור וחלק להפליא</div><div align="right"></div><div align="right">ישבנו במסעדה עד אחת בצהריים. כל זמו שהותנו שם, אנשים ישבו ואכלו תוך כדי שהם עושים קולות בלתי נסבלים של שאיבת אטריות. קולות שנשמעים כמו סצינה גסה בסרט כחול. קולות מגעילים ולא מנומסים בלשון המעטה. כולם פה עושים את זה וזה פשוט בלתי נסבל!! הם עובדים עם המקלות הפרימיטיבים האלה, דוחפים את כל הראש אל תוך הצלחת, מרימים ערימת אטריות אדירה, ובמקום להסתפק בה ולחתוך אותה באלגנטיות עם השיניים, הם מוצצים את החבילה העצומה הזו עוד קצת למעלה ורק אז חותכים. כשיושבת חבורה של 4 אנשים ועושה את זה כולם סביב שולחן זה יכול להעיר את המתים. בשלב מסויים, הגיעה חבורה של שלושה גברים שאחד מהם הביא את הבת הקטנה שלו. הילדה, שחיקתה את מעשיהם של אביה וחבריו, פשוט חצתה את כל הגבולות. אם אני הייתי אוכל ככה אמא שלי כבר הייתה זורקת עלי את הטרמוס בצבע סגול בהיר שעמד על השולחן. בשלב מסויים זה נהיה כבר מגוחך ופשוט התחלנו לצחוק. כל תהליך מציצת האטריות הזה לא נראה להם אפילו טיפה לא מנומס, ב<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM2mMaINKI/AAAAAAAAAKk/CPck8SiVNkw/s1600-h/DSCF3778.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5049439637006202018" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM2mMaINKI/AAAAAAAAAKk/CPck8SiVNkw/s320/DSCF3778.JPG" border="0" /></a>דיוק כמו לבהות בך תוך כדי שהם מפצחים גרעינים ולזרוק את הקליפות למאפרה על השולחן שלך, לצעוק עליך בטון היסטרי כשאתה שואל שאלה פשוטה, לזרוק חתיכת טישו משומש על רצפת המסעדה או לירוק בתוך חנות אינטרנט קפה. משום מה לי זה נראה לא בסדר</div><div align="right"><br />המשכנו. הדרך בתחילה מישורית חלוטין. כפריים בצידי הדרכים מעמיסים ערימות חציר על טרקטורים וילדים משחקים עם החיפושיות לידם. כעבור 20 ק"מ פתאום מגיע המדבר. רכס הרים רם מתנשא מצד שמאל, גבוה גבוה. הרי גרניט יפים שפסגותיהם מושלגות. אלו המורדות הצפוניים של הרמה הטיבטית האדירה במחוז צ'ינג חאי שמפריד בין מחוז גאנסו (שלנו) לטיבט עצמה . מימין - מדבר אמיתי. מישורים שנמשכים עד מעבר לכל דמיון אפשרי ואפילו קווי המתח האין סופיים נעלמו מן העין - מדבר של ממש. מדי פעם עוקפות אותנו משאיות שנראות כמו מפלצות, עמוסות לעייפה, ולפעמים אנחנו עוקפים אותם. זהו שוליו של מדבר גובי, המדבר השני בגודלו בעולם שרובו משתרע על שטחה <a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM30saINLI/AAAAAAAAAKs/-XQR6jqmbFQ/s1600-h/DSCF3799.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5049440985625932978" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM30saINLI/AAAAAAAAAKs/-XQR6jqmbFQ/s320/DSCF3799.JPG" border="0" /></a>של מונגוליה, שרחוקה מאיתנו כ 300 ק"מ צפונה</div><div align="right"><br />אחרי שלושים ק"מ הכביש פונה שמאלה ונכנס במעלה ערוץ אל תוך רכס קטן. הערוצים מסביב מזכירים מעט ערוצים ליד כביש הערבה. על ראש הרכס מימין ישנו מבנה גדול ולא ברור שקשור לדעתי לחומה הסינית שמלווה אותנו כבר כמה ימים בתור סוללת עפר אין סופית פרוצה לגמרי, פעם מימין ופעם משמאל</div><div align="right"><br />מלבד תחנת דלק וכפר קטן בו מילאנו מים, לא היו יישובים כל היום. מעט לפני שהתמקמנו, חצינו ערוץ עצום שפילס את דרכו ברכס הענקי ופרץ את דרכו החוצה ברוב הוד והדר. גשר של כמאה חמישים מטר הפריד בין שתי גדותיו, ומשב רוח עז טס בעמק הנחל והיכה בנו כשעברנו מעליו. לא ראיתי אפילו שיח קטנטן בערוץ העצום הזה </div><div align="right"><br />ישנו בסוף בבקתה קטנה משמאל לדרך, בין הכביש למסילת הברזל. באזור אבן דרך 2875 בגובה 1770 מ<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM4yMaINMI/AAAAAAAAAK0/E3KOgm1KFSM/s1600-h/DSCF3814.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5049442042187887810" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhM4yMaINMI/AAAAAAAAAK0/E3KOgm1KFSM/s320/DSCF3814.JPG" border="0" /></a>טר. היתה שם קבוצת בקתות נטושות ואחת מהן ענתה על הדרישות: מקום לשני מזרונים, ערימת תיקים, ושני זוגות אופניים. ערב שישי עם שירים ישראלים יפים ונעימים. מהבקתה שלחנו הודעות שבת שלום למשפחות היקרות והרחוקות, הרחק הרחק מהבית</div><br /><br /><div align="right"><br /><br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-858279271424036294?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-24267081303238316262007-04-15T06:26:00.000+08:002007-04-15T06:26:12.109+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDVrZpjowI/AAAAAAAAAJ8/A_U1mDpP-Lo/s1600-h/DSCF3524.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5048770123878605570" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDVrZpjowI/AAAAAAAAAJ8/A_U1mDpP-Lo/s320/DSCF3524.JPG" border="0" /></a><br /><div><div><div align="right"><br />יצאנו מהמערה המרופדת קש מאוחר יחסית. לג'ובו היו צקצוקים באופניים שלא הצלחנו לאתר את מקורם. אני חיכיתי לו כשני ק"מ מהיציאה במסעדה לצד הכביש ומשלא הגיע חשבתי לצאת לקראתו. ניידת משטרה עצרה בסמוך אלי והסבירה שיש לו בעייה בשרשרת. חזרתי אליו, אך הוא כבר פתר את הבעיה</div><div align="right"><br />במסעדה הרבצנו מרק עם אטריות בצק והמשכנו בדרכנו במגמת עלייה שהורגשה היטב למרות מתינותה</div><div align="right"><br />בימים האחרונים אפשר להבחין באלפי חממות לצידי הכביש. בתור החממות מגדלים בעונה הקרה את הירקות שמוכרים בשווקים (הכל שלג מסביב). צורתן של החממות שונה מזו שבארץ. קיר לבנים בגובה שלושה מטר בנוי במפנה הצפוני, וחצאי קשתות בונות את המפנים המזרחי והמערבי. ניילון מונח במפנה הדרומי המאפשר הכנסת אור וחימום לתוך החממה. על קיר הלבנים הצפוני מגולגלות מחצלות קש אותם פורשים אחה"צ כדי לשמור על החום. ובבוקר, עם צאת השמש, מקפלים אותם</div><div align="right"><br />בשווקים הכפריים, לאורך הכביש המרכזי הבחנו בסבתות סיניות מוכרות עשרות סוגים של זרעי ירקות. כמה מאות זרעים מקופלים בתוך נייר עיתון ומונחים בתוך שקית נייליון עליה הציור של אותו הירק המבוקש - חציל, מלפפונים, עגבניות, קישוא, כל מיני סוגי פטרוזיליות ,חסות ועוד. מורגשת היטב תנועת החקלאים בשדות. בשעות הבוקר ראינו קבוצת פועלים זורעים שום (סוף סוף נפתרה לי החידה הזו - מתי זורעים שום?). גבר צעיר עובד עם כלי דמוי מכוש וחורץ את הקרקע לעומק עשרה ס"מ בשורות צפופות ומקבילות. כשהוא מסיים שורה, כורעות על ברכיהן קבוצה של שמונה נשים הדוחפות את שיני השום אל תוך התלם (בלי לכסות). המרווחים הם של כעשרה ס"מ בין השיניים הנזרעות והשדה כולו מלא בקל<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDWj5pjoxI/AAAAAAAAAKE/bkhnViE2DqU/s1600-h/DSCF3530.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5048771094541214482" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDWj5pjoxI/AAAAAAAAAKE/bkhnViE2DqU/s320/DSCF3530.JPG" border="0" /></a>פיות השום שהופרדו מהשיניים שנזרעו. כך הם עוברים שורה צמודה לשורה בשטח של כמעט דונם אדמה</div><div align="right"><br />בהמשך דרכנו הבחנו במשפחת חקלאים נוספת זורעת פול בשטח של כשני דונם. פרד ממושמע חורש את האדמה במחרשת שן בודדת המחוברת בהתקני עץ לגופו. אחרי כל תלם עוברים אנשים המזבלים את השטח בדשן כימי ואחריהם עוברות נשים הזורעות את הפול במרווחים של שלושלים ס"מ, שוב בלי לכסות. החלטתי לנסות את כוחי בניהוג הפרד והמחרשה. הפרד ממושמע ממש ויודע ללכת היטב בסמוך לתלם הקודם שחרץ בקרקע. המחרשה חייבת להיות מוחזקת מעט באוויר, אסור לתת לה לשקוע במלואה, כי ברגע שזה קורה, הפרד לא מצליח למשוך ונעצר במקום. כמה צקצוקים ממריצים אותו למלאכה והוא ממשיך. חרשתי כך שני תלמים, עבודה קשה פיזית גם<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDYmppjozI/AAAAAAAAAKU/83OTnmgRRtA/s1600-h/DSCF3550.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5048773340809110322" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDYmppjozI/AAAAAAAAAKU/83OTnmgRRtA/s320/DSCF3550.JPG" border="0" /></a> לחורש המתנשף וגם לפרד המגודל. מי מהם אני הייתי???<br />הנוף הולך ומתעצם, סוף סוף נהייה יפה ממש סביבנו. הפסגות הגבוהות והמדבריות צבועות בלובן השלג בפסגותיהן והערבוביה של הקרקע האפורה חומה ומדברית עם הלובן הבוהק מחזיר לחיים את הנוף הפראי. הרכבת לאורומצ'י מקבילה לכביש 312 עליו אנחנו נוסעים ולפעמים היא עוברת בעוצמתה בסמוך אלינו. מלאנג'ואו לאורומצ'י ברכבת הזו, דרושות עשרים וארבע שעות נסיעה. לנו זה יקח חודשיים</div><div align="right"><br />באחת העצירות לעידוד הסוכר, עצרנו בכפר קטן ושולי, בסמוך לבית מרקחת. ראינו הזדמנות לשאול על אנסולין. שלפנו את הדפים עם המשפטים בסינית והרוקחת מייד הבינה במה מדובר ואמרה שלא בעיה להשיג אנסולין בעיר הקרובה, כשני ק"מ מאיתנו - עיר קטנה יחסית ששמה טיאן ג'ו. מידע שימושי ומאוד מעודד, בהמשך וודאי ניכנס לבית מרקחת ונשאל על סוגי האנסולין הקיימים במלאי</div><div align="right"><br />בעיר נוספת בה עברנו היום ששמה יונג דאנג הייתה אווירה מיסטית של פגודות רבות, מופעי רחוב והמון אנשים משחקים משחקי לוח סינים אחד עם השני. ראינו שם סיני עם דוכן קטן ברחוב שקולה ומתפיח סוגים שונים של קטניות שמביאים לו לקוחותיו. יש לו מעין פינג'אן ברזל עבה ואטום, ברומטר מראה על הלחץ בפנים, הפנג'אן מונח על פח פחמים שאת בערתם מעורר מפוח. טעמנו אורז תפוח ופולים קלויים. האורז התפוח היה זהה לגמרי לסוגים מסויימים של דגני בוקר בארץ. הפולים גם הם היו רכים ויבשים אך פחות טעימים</div><div align="right"><br />עם ערב החלו הטמפ' לצנוח. היום טיפסנו לגובה המירבי אליו הגענו בטיול. התחלנו ב 1950 וסיימנו <a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDW3ZpjoyI/AAAAAAAAAKM/jsUg-_h7c04/s1600-h/DSCF3543.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5048771429548663586" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RhDW3ZpjoyI/AAAAAAAAAKM/jsUg-_h7c04/s320/DSCF3543.JPG" border="0" /></a>ב 2530. השעה הייתה קצת אחרי שש וחיפשנו בית נטוש ללינה. לאחר שנסיונותינו כשלו נכנסנו למחצבה וביקשנו מהשומר שיקצה לנו מבנה שאינו בשימוש להעביר בו את הלילה. הוא סרב בלבביות והפנה אותנו למלון דרכים כק"מ בהמשך הכביש. הגענו למלון והיה פשוט אדיר. חדר עם שתי מיטות וכורסאות עור. סדינים חשמליים ואח שבוער על הגחלים שמלווים אותנו לכל אורך הדרך. הבערנו אש ובישלנו על האח העוצמתי. כמובן שכל הסינים ממחוז גאנסו הגיעו לצפות בישראלים על האופניים.בהתחלה הם מילאו לנו את החדר, נכנסו ויצאו בדפיקות על הדלת שרק מודיעות שהנה אני מתפרץ פנימה, אך לבסוף זכינו ללילה נהדר, חם ובאווירה נעימה ממש</div><div align="right"><br />היום רכבנו שישים ק"מ</div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-2426708130323831626?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-18701899132316042152007-04-15T06:22:00.000+08:002007-04-15T06:22:13.225+08:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgNnVvhhhI/AAAAAAAAAI4/L_7cZ7Xom4g/s1600-h/照片+020.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5041794752343803410" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgNnVvhhhI/AAAAAAAAAI4/L_7cZ7Xom4g/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+020.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right">יצאנו מלונג דה הלבנה משלג מערבה לעבר העיר הגדולה הבאה ג'ינג נינג המרוחקת מאיתנו כארבעים ק"מ. היום יום יפה. רוב הדרך במגמת ירידה ואנו גילינו את הנפלאות של הנסיעה אחד בעקבות השני. אחד בתוך כונס הרוח של זה שלפניו. הדרך עברה ממש מהר ורכבנו את כל הארבעים ק"מ ללא עצירות ובמהירות גבוהה. הגענו לעיר רטובים מזיעה, והתארחנו בלבביות יוצאת דופן, אצל מתדלק על הכביש הראשי שהוסיף עבורנו פחמים לאח ופינק אותנו בסיפורים, במים חמים ובתחושת נינוחות</div><div align="right"><br />המשכנו מערבה, עדיין על כביש 312, עליות מתונות מלוות את הכביש שעובר במסלע חולי וקשה, מזכיר מעט את סוג הקרקע שסביב היישוב עומר. ללא סלעים, מעט מאוד צמחייה וקרקע חיוורת בשל חוסר בחומר אורגני. לדישון הקרקע אופסים התושבים את זבל הבהמות ופורסים אותו לייבוש על הכביש. כשזה יבש ומפורר, אוספים אותו ומפזרים אותו בשדות. המון מטעים, בעיקר של שזיפים בצד הדרך.<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgQyFvhhjI/AAAAAAAAAJI/yd5wII_APR8/s1600-h/照片+075.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5041798235562280498" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgQyFvhhjI/AAAAAAAAAJI/yd5wII_APR8/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+075.jpg" border="0" /></a> הפריחה והלבלוב עדיין לא החלו. השטחים המרוחקים מהכביש, מזכירים מנקודות התצפית את סין שבדמיוננו - טרסות הבונות לתלפיות את המדרונות הארוכים שחיטה רק החלה לנבוט בהן. הטראסות כאן בנויות בשיפוע חד למדי, מדרון ההר ממשיך כמעט באותה תלילות ונראה שהשטח מעובד ע"י בהמות, כי בימים האחרונים ניתן היה להבחין בעשרות חמוריםה"משנסים מותניים" אצל כפריי הסביבה. לפני שבוע ראיתי את החמור הראשון בצילום מחייך על אריזת נקניקים</div><br /><div align="right"><br />כפר אליו נקלענו בדרכנו, צייד אותנו במצרכים לארוחת ערב ובעוגיות מעולות. עוד קודם ליקלקנו ארטיק בינוני באיכותו במחיר של שלושים אגורות לצד הדרך. קנינו שם כוסות פלסטיק לקפה והחלפנו אותם בסופרמרקט עם העוגיות בתמורה להנחה במחיר בו קנינו אותם כמה דקות קודם לכן</div><div align="right"><br />אחרי כמה ק"מ שוב הרגשת חלושס. בדיקת סוכר הראתה ארבעים ושש ולכן התפנקנו בעוגיות והתחלנו לחפש מקום לינה. לצד הכביש הבחנו בבקתה ממש קטנה ונמוכה הבנוייה על קו רכס צר של אותה קרקע חולית. סביבה טראסות חיטה והיא מתנשאת מעל כל שטחי החקלאות. למטה זורם ערוץ נחל בוצי. מקומיים מכפר סמוך עלו במעלה נקב מפולס ותלול כשעל עורפם מוט עץ שבשני קצותיו דליים שמלאו במים לשימוש ביתי. ג'ובו חשד בהמצאותו של מעיין במקום, וצדק. ירדנו בעקבות הנקב, מילאנו מים ללילה, הכשרנו את הבקתה המדהימה לשינה, ושאלנו אחד את <a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgM-lvhhgI/AAAAAAAAAIw/WYBngjrNSvo/s1600-h/照片+023.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5041794052264134146" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgM-lvhhgI/AAAAAAAAAIw/WYBngjrNSvo/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+023.jpg" border="0" /></a>השני למה לעזאזל אחד מאיתנו לא בחורה </div><br /><br /><div align="right">כשירדנו להביא את המים, כבר התאספו חבורה של סקרנים על גדת המצוק ליד הכפר הסמוך לבקתה והביטו בנו. כשחזרנו עם המים, נופפנו להם לשלום. והם סימנו לנו לבוא למעלה. לא היה ברור באותו רגע אם מדובר בסימון ידידותי או חשדני. עלינו ואמרנו להם שאנחנו מישראל ומטיילים על אופניים בסין. הם אמרו שקר בחוץ והזמינו אותנו לישון אצלם בבית. מכיוון שכבר פרקנו את כל הציוד, והמשמעות הייתה להעלות את האופניים במעלה השביל התלול שעולה לכפרם, החלטנו לוותר. כעבור חצי שעה הופיע אחד החברה איתם נפגשנו ובידו טרמוס מים רותחים, הוא הגיש לנו אותו בחיוך גדול והוסיף עוד כמה מילים על זה שקר מאוד בלילה ועוד הרבה מילים שלא הבנו. איזה איש נחמד. בכפר שלו גרים מאה שמונים איש והוא ממוקם על דרגשי החוואר (?) שבונים את נוף הבתרונות המיוחד של הכמה מאות ק"מ האחרונים<br /></div><br /><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgQXFvhhiI/AAAAAAAAAJA/f_yp1pikHYU/s1600-h/照片+038.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5041797771705812514" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfgQXFvhhiI/AAAAAAAAAJA/f_yp1pikHYU/s320/%E7%85%A7%E7%89%87+038.jpg" border="0" /></a>בישלנו ארוחת ערב בתוספת ביצים והיה מעדן. נשכבנו לישון לצלילי מוזיקה אחרי שסגרנו את דלת הכניסה מעץ שציריה מגולפים גם הם בעץ המושחל לתוך שקעים במשקופים</div><br /><div align="right"><br />היום רכבנו שבעים ק"מ </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-1870189913231604215?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-30464934386366545342007-04-15T06:18:00.000+08:002007-04-15T06:18:38.386+08:00<div align="right">קמנו לעוד בוקר קפוא. הטמפרטורות שברו שיאים והספידומטר הראה חמש מעלות מתחת לאפס בשעה שבע וחצי בבוקר כשקמנו. למרות שהתחושה הייתה שבבקרים אחרים הם ירדו גם למטה מזה. אתמול בחצי השני של היום הצטרפנו לשעתיים לחבורת פועלים שבנו בית. בסוף יום העבודה הזמין אותנו בעל הבית להישאר לאכול ולישון איתם באתר. <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGP9FvhhdI/AAAAAAAAAIY/lSt_FgWDc0s/s1600-h/DSCF3499.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039967737680594386" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGP9FvhhdI/AAAAAAAAAIY/lSt_FgWDc0s/s320/DSCF3499.JPG" border="0" /></a>כשעמדנו ללכת, נתנו לבעל הבית חמסה מהשוק בעיר העתיקה שתהיה לו לחנוכת הבית. לדבריו הבית יהיה מוכן תוך חודש מיום תחילת הבנייה. הוא שמח מאוד על המתנה ועל העובדים החרוצים שנפלו עליו. עזבנו שם בשמונה וחצי בדיוק כשראשוני הפועלים התחילו להגיע. יום עבודה בסין מתחיל בתשע בבוקר ומסתיים בשש וחצי</div><div align="right"><br />אחרי שניים וחצי ק"מ הגענו לאתר של הרכבל בפעם השנייה. העלייה תלולה ומפחידה... מחיר הכרטיס יוצא שמונים יואן לאדם. חמישים עבור הרכבל, ועוד שלושים על כניסה לאתר (מחיר לסטודנטים). הצגנו כרטיס סטודנט מזוייף של אוניברסיטת ת"א שהנפיק לנו רוכל מקצועי מתאילנד. רעיון שעלה מאוחר יותר הוא להעלות את האופניים למעלה ולעשות את הדרך למטה ברכיבה</div><div align="right"><br />האתר עצמו יפה בצורה בלתי רגילה. מגיעים לראש הרכבל, שנמצא על כתף בחלקו העליון של הר קונג טונג, משם יוצא <a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGNx1vhhaI/AAAAAAAAAIA/aKc5tWB8uUU/s1600-h/DSCF3455.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039965345383810466" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGNx1vhhaI/AAAAAAAAAIA/aKc5tWB8uUU/s320/DSCF3455.JPG" border="0" /></a> שביל בטון מרכזי שמסתעף לעשרות שבילים נוספים. על הרקע פזורות עשרות פגודות</div><div align="right">האתר מחולק לשניים. ריכוז מבנים ראשון באזור הרכבל שמנותק מעט מריכוז הפגודות. ומצידו השני של מגרש החנייה, ריכוז פגודות ומקדשים יפים על שתי שלוחות תלולות. לא צריך להיות קבלן מורשה כדי להבין כמה קשה היה לבנות אותן במיקומן הנוכחי. בראש שתי השלוחות יושב מקדש מרכזי. באזור הפגודות גרים נזירים ששייכים לזרם הטאואיסטי שהם סינים הודים, ובמתחם הקרוב יותר לרכבל, כך הסתבר לנו אח"כ, גרים אנשים שמשתייכים לזרם אחר. אנשי הפואה, שהם סינים סינים. לפי הלונלי, זהו ההר הקדוש ביותר לטאואיסטים בסין</div><div align="right"><br />בכל פגודה גרים נזיר או נזירה. תווי פניהם באמת הודים, ולבושם אחיד - גרביים לבנות, מדים אפורים, וכובע שחור שמתחתיו מבצבץ קוקו אסוף לגולגול כמו של רקדניות בלט. משהו בהתנהלות שלהם מרמ<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGQa1vhheI/AAAAAAAAAIg/S0iXC0DncwA/s1600-h/DSCF3487.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039968248781702626" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGQa1vhheI/AAAAAAAAAIg/S0iXC0DncwA/s320/DSCF3487.JPG" border="0" /></a>ז באופן שלא ניתן לפירוט, שהם יודעים הרבה מאוד דברים על החיים שלנו אין גישה אמיתית אליהם. המקום כולו עטוף באווירה מיוחדת שאינה ניתנת לתיאור, ההר הזה הוא בפרוש לא הר יוצא דופן בגובהו, ואפילו האגם החצי קפוא בצבע תורכיז שלרגליו אינו מחזה בלתי נשכח. אבל פסגת ההר ואזור הפגודות, שרוי באווירה יוצאת דופן שאין שום דרך להתעלם ממנה. השילוב של האסטטיקה והאדריכלות, כ"כ עדינות ויסודיות, הבנייה המעוגלת במיקומים משוגעים, עמודי העץ הצבועים, עיטורי העץ והאבן והדמויות הפסיכיות בשילוב עם הנוף והמצוקים, יוצרים תחושה מאוד חזקה של איזה סוד שחבוי במקום הזה. בשיחה שהזדמנה לי עם נזיר אחד על כיכר לחם וכוס תה בחדרו, עולה שהפגודות העתיקות ביותר הן בנות יותר מחמשת אלפים שנה, והחדר הפרטי שלו נבנה לפני חמש מאות שנה. הם עושים מדיטציה פעמיים ביום- בצהריים ובערב, וחיים בבידוד משאר העולם. הוא הכיר את ישראל ושמע על הסכסוך הערבי פלסטיני והתעניין לא פחות ממני. למרות כל הניתוק הזה, יש בהם משהו שנורא יוצר אמפטיה, משהו מאוד חברותי ומזמין. אין דרך להכיל את המקום למילים אבל לדעתי זהו בגדר מקום שאשמח מאוד לחזור אליו ולבלות בו יותר זמן</div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGOyVvhhbI/AAAAAAAAAII/nDVoO3ZKOwg/s1600-h/DSCF3489.JPG"></a><br /><div align="right">בירידה מן ההר פנינו לכיוון הרכבל כדי לרדת חזרה. כשהתברר לנו שנותרה שעה ספייר החלטנו, בהובלה של ארז, לקפוץ לאתר הסמוך לרכבל ולבקר גם בו. פנינו לאחת הפגודות והגענו שם לחבורת נזירות שלבושות מעט אחרת - קצוצות שיער, בדיוק לשעת התפילה. ארז הצטרף ממש לתפילה ואני האזנתי מבחוץ. הייתה אווירה מיוחדת ויצאת דופן באוויר. בתום התפילה הן הזמינו אותנו להישאר לישון במתחם של הגברים. הן הובילו אותנו לשם, וצרפו אותנו לארוחת הערב המשותפת שלהם. בדיוק כמו חדר אוכל בקיבוץ, רק שכאן, במקום מכונת קפה, יש במרכז החדר פסל של בודהא (השמן) שכל מי שנכנס, קד אליו קידה ורק אז פונה אל השולחן. הארוחות עצמן מתנהלות בשתיקה, ואם יש משהו חשוב לאמר, לוחשים בשקט בשקט. בין השולחנות, עוברים נזירים תורנים, ומחלקים לכולם אוכל. כל הגשה מלוות בחיוך נעים. כשגומרים לאכול, כל אחד שוטף את הכלים שלו בגיגית המים הרותחים שבפינה ומחזיר אותה למקום מוכנה לארוחת הבוקר. פשוט מדהים</div><div align="right"><br />אחרי הארוחה הפנו אותנו לחדר שלנו. חדר מחומם כמובן (סדין חשמלי כלומר), אך לשם שינוי המקום נקי למופת על אף שלא מדובר במלון יוקרתי. במקום כולו יש דגש גדול מאוד על אסטטיקה, ובולט מאוד הצורך בו בחיים. הלוואי שתהייה לי ההזדמנות הזמן והאנרגיות לתת לאסטטיקה את המשקל הראוי גם בחיי שלי. על כל פנים, זכינו לאירוח דתי עם גוון פגאני מיוחד ומזמין.<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGOyVvhhbI/AAAAAAAAAII/nDVoO3ZKOwg/s1600-h/DSCF3489.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039966453485372850" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGOyVvhhbI/AAAAAAAAAII/nDVoO3ZKOwg/s320/DSCF3489.JPG" border="0" /></a> בלילה, כשיצאתי להשתין, ירד שלג די כבד בחוץ ונתן למקום תחושה מיסטית ממש. בייחוד על רקע קולות התופים והגונג העמוקים שבקעו מגגות שני המקדשים המרכזיים במתחם שהודיעו לנו על סופו של היום וראשיתה של ממלכת הלילה</div><div align="right"><br />בארבע ועשרים לפנות בוקר העיר אותנו הטבח חברנו לחדר, כדי להצטרף לחבורה לתפילת בוקר. התפילה הייתה הזוייה כאילו גזרו אותה מאיזה סרט של במאי משוגע עם תקציב תפאורה ענק, רק שהפעם אנחנו משתתפים. כמו בסצינה דמיונית פרועה ביותר של ארועים פגאנים. קטורות בשפע, מלמולים באיזו שהיא שפה שכותבים אותה מלמעלה למטה, כריעות חוזרות ונשנות אל מול פסל של דמות זהובה - ממש סרט. התפילה נמשכה שעה וחצי. אחריה הצטרפנו לארוחת הבוקר. השמש הואילה בטובה להניץ רק בשבע וחצי בבוקר. החברה מיהרו לטאטא את הרחבות מהשלג שהצטבר בלילה, ולרכז אותו סביב גזעי העצים, ואנחנו מיהרנו אל הסדין החשמלי להחזיר את הדם שהתרכז בתפילה ברגליים חזרה אל המוח</div><div align="right"><br />נפרדנו מהם בחיוכים גדולים וקיבלנו מהם צמידים יפים עם חרוזים ירוקים ופונפון צהוב. כנראה סוג של שרשרת תפילה. אחרי שהם סרבו לקבל את הכסף שהצענו להם, פנינו אל הרכבל חזרה אל חברותינו האופניים להמשך הדרך, לעוד הרפתקאות משונות</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-3046493438636654534?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-9204312463889644462007-04-14T20:07:00.000+08:002007-04-14T20:07:17.249+08:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF3uVvhhXI/AAAAAAAAAHo/Vu4L1rMboIY/s1600-h/DSCF3426.JPG"></a><div><div><div><br /><div align="right">אתמול הסתיים פסטיבל האביב שנחגג לכבוד ראש השנה הסיני. הגענו לפינג ליאנג אחרי <a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfFyg1vhhUI/AAAAAAAAAHQ/85Tpe__wpIQ/s1600-h/DSCF3383.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039935366512084290" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfFyg1vhhUI/AAAAAAAAAHQ/85Tpe__wpIQ/s320/DSCF3383.JPG" border="0" /></a>שבוע קר ומפרך כשברקע ה"עוד עיר" הזאת, מלווה אותנו מופע זיקוקים שלא היה מבייש את חגיגות שלושת אלפים לירושלים. החלטנו לתת לשרירים לנוח מעט "ו"לקחת יום חופש</div><div align="right"><br />התעוררות איטית אחרי יום הרכיבה הארוך, הביאה אותנו לארוחת בוהוריים במסעדה בה אכלנו אתמול בערב. בלסנו אורז עם תוספות שונות - חביתה ועגבניה, ירק ירוק מטוגן, וצ'או מיאן - אטריות בצק ברוטב א' א'. הלכנו למרכז העיר להשאיר שם כביסה במכבסה שנראית יוקרתית, כניראה לניקוי יבש, עם חליפות תלויות מכל עבר. שלפנו את הבגדים המטונפים ואחרי שבעלת הבית רחרחה את הגרביים ורטנה על הטינופת, במיוחד על המכנסיים הלבנים שלי (ארז) שהיו טבולות בבוץ שחור, החלטנו שניפרד לשלום מהבגדים המלוכלכים כ"כ והשארנו לה את הבגדים ההכרחיים בלבד. תפסנו מונית לאתר תיירותי בסמוך מאוד לעיר - קונג טונג שאן (שאן פרושו הר בסינית). חשבנו להסתובב שם קצת אך כשהגענו הודיעו לנו שהאתר נפתח רק למחרת. הנופים שנגלו לפנינו היו עוצרי נשימה - פגודות תלויות במרומי הרכס המצוקי, סכר העוצר את מימיו של נהר הגי'נג ביובליו העליונים ויוצר אגם קפוא בגווני כחול של מים ולבן של קרח. החלטנו לחזור אל האתר ליום מלא למחרת</div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF0rlvhhVI/AAAAAAAAAHY/E15SKh1tnzI/s1600-h/DSCF3412.JPG"></a><div align="right"><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF5KlvhhZI/AAAAAAAAAH4/gmMZVDijMmY/s1600-h/DSCF3424.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039942680841389458" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF5KlvhhZI/AAAAAAAAAH4/gmMZVDijMmY/s320/DSCF3424.JPG" border="0" /></a>חזרנו לשנת צהריים במלון ואחה"צ יצאנו לסיבוב במערב העיר. הלכנו לבקר מסגד מיוחד שקרץ לנו מהכביש כשנסענו לגן הלאומי בבוקר. המסגד משלב סגנון בנייה אסייתי ומזרחי - מסגד עם צריח, שפגודות מעטרות את פינותיו. המאחרב פונה לדרום מערב ובפנים, שורות שורות של שטיחים פרושים לתפילה. הצבע הירוק המאפיין מסגדים כמו שאנו מכירים, משתלב בעיתורי זהב ובקישוטים אומנותיים מאסיה. במרכז אולם התפילה מתנשאת כיפה המכניסה אור עמום לחלל המרכזי והחלונות שסביב הם בעלי גימור מעוגל המעוטר בשפיץ כלפי מעלה כמו בסיפור אלאדין. בפינותיו של אולם התפילה בנויות פגודות צבועות ירוק. חנינו עם האופניים בחצר המסגד. מייד היגיעו סינים מוסלמים עוטי טרבושים נמוכים להתעניין בישראלים המבקרים אותם. השיחה שהתגלגלה מייד לפוליטיקה נקטעה ברגע שהחברה פנו לתפילה. הצטרפנו אליהם, מתבוננים מהצד. התפילה בחלקה סינית, בחלקה מסולסלת בערבית, נראית כתפילה מוסלמית לכל דבר, אך נראה שמעט פחות אדוקה או "מקצועית" מזו שמכירים בארץ. היו שלבים שנדמה כי שלחו את המואזין לקורס מזורז של משרד העבודה להשתלמות בנושא איסלאם והוא הביא עימו את בשורת הדת בסיגנונו לאיזור הזה. התפילה הסתיימה ואנו פנינו ללכת. ביציאה הבחנו במאפיית דמפלינגים. יותר מעשר קערות אידוי מבשלות את גוש הבצק לגובה בחום אימתני שמפיקים גושי פחם גדולים שאת בערתם מעורר מפוח חזק ופולט רשפים. חיכינו כעשר דקות למאפה החם ובעל המאפייה כיבד אותנו - חם וטרי. מסתמן, שהמאפים המדוברים של מערב סין הולכים ומתקרבים, אפשר לראות זאת במקביל לאסלאם ההולך ומתעצם ככל שמתגלגלים מערבה. (רק בפינג ליאנג יש עשרים ושמונה ממסגדים). האסלאם כאן מתון, והרבה פעמים נראה מנותק מעט מהאסלאם המזרח תיכוני. כך למשל כששאלנו האם הם אוכלים הכל הם השיבו שכן, ורק כששאלנו על אכילת חזיר הם הדגישו שאסור להם</div><div align="right"><br />השעה הבאה ביום גלגלה אותנו למקומות בלתי צפויים. בעודנו מסתובבים, הגענו לפינת רחובות בעיר וביקשנו לטעום מדוכן המוכר דברי מתיקה. לפתע החלו מקיפים אותנו, בחביבות יתר, קבוצה של כחמישה ילדים בגילאי בית ספר יסודי. שיחקנו איתם, הרכבנו אותם וצחקקנו יחד. ג'ובו התעכב בדוכן המתיקה ואני חיפשתי פיתה עם משהו, ומצאתי דוכן שעונה לציפיותי שלושים מטר ממנו. צעקתי לו שיבוא ויעזור לי להזמין, ובעודנו עומדים ומצחקקים עם הילדים נעשה הבשר לפיתה מוכן לאכילה. ביקשתי מיואב לשלם אחד וחצי יואן עבור הארוחה, וכשדחף את היד לכיס, לחפש את הארנק, גילה שהוא לא שם. בין רגע הרגשנו שהחבורה שעטפה אותנו נעלמה כליל מהאופק. מיד הבנו שכייסו אותנו, אני לועס את הפיתה וג'ובו מחפש לראות לאן נעלמו הילדים הכייסים. הוא מבקש את עזרתי ואני אומר לו, "תן דקה, אני גומר ללעוס ובא לעזור". למרות שזה חסר סיכוי התחלנו לחפש אחר הילדים. אחד בעקבות השני ולא רואים אחד את השני. לפתע ראיתי בצד השני של הרחוב שניים מהילדים בורחים בבהלה. רדפתי אחריהם ואלו נמלטו בזריזות לסמטת שוק צפופה. עד שחציתי את הכביש והחנתי את האופניים, אלו כבר נעלמו עמוק בתוך אותו פסאג' חנויות. סרקתי כל חנות וכל מסעדה, כל תא שרותים וכל מטבחון, אבל הם ידעו לאן להעלם. חזרתי לנקודה האחרונה בה היינו יחד, וכשגו'בו לא היה שם נסעתי למסגד, שם אמר לי בתחילה, שיבקש עזרה מהמתפללים איתם התידדנו. משלא היה גם שם, חזרתי לפינת הרחוב והמתנתי. שתי דקות לאחר מכן, ראיתי אותו בצידו השני של הכביש, מחזיק בחולצתו של אחד הילדים שהיו בחבורת הכייסים. רצתי אליו בשמחה ואחזתי במקומו בגנב המבוהל. <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF4UFvhhYI/AAAAAAAAAHw/fBMYIr_cHu4/s1600-h/DSCF3437.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039941744538518914" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF4UFvhhYI/AAAAAAAAAHw/fBMYIr_cHu4/s320/DSCF3437.JPG" border="0" /></a>בצעקות ובאיומים שלא הוצאתי מעולם, הפחדתי אותו באותה מידה שהפחיד אותו ג'ובו כשתפס אותו. הוא היה ממש מבולבל, גם מהגודל שלו ביחס אלי, גם מעוצמת האחיזה בחולצתו וגם מהמעמד בו כל הסינים הסקרנים מהרחוב שמתעניינים במתרחש, ואנו מסברים להם שהוא גנב, מאשימים אותו, יורדים עליו ומכווינים אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. החבורה, כך הסתבר חילקה את השלל מאה חמישים מטר סה"כ מנקודת הכינוס. ג'ובו הבחין בהם ונופף להם לשלום כאילו לא הרגיש שהעלימו לו את הארנק. הם לא ברחו כי קנו את הסיפור, וכשהגיע אליהם, הצליח לתפוס את אחד הילדים. השניים שאני רדפתי אחרים, נמלטו בדיוק ברגע התפיסה של חברם. הגענו לתחנת המשטרה, וסיפרנו את הסיפור. הגנב התחיל לבכות, והשוטר מייד היה לטובתנו וניסה לעזור בלבביות של ממש. דאגנו כמובן להודות ולהלל את המשטרה הסינית המדופלמת, וזה כמובן זירז עניינים. כעבור מספר דקות בהם הילד דומע, עומד בחדר ולא מורשה לשבת, הגיעו שני חוקרים, שלקחו אותו בניידת למצוא את שאר הגנבים. חשוב לציין, שבכיסו של הגנב היו תשע שטרות של יואן אותם החרמנו לו בתפיסה. עשר דקות לאחר מכן חזרה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים מהחבורה עם זוג הורים של אחד מהם. תוך כדי חילופי האשמות חריפים ביניהם היה אפשר להבחין באבא לבוש חליפה מסוגננת לצד בנו שנראה כמו ילד רחוב מרופט ומוזנח. התקשנו לנסוע בעקבות מונית שהסיעה את אחד השוטרים לתחנת המשטרה המרכזית. אחרי רבע שעה הגיעה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים (סה"כ חמישה גנבים) עם בני משפחותיהם המבויישים. תוך כדי תחקורם ותשאולם וחילופי האשמות ביניהם על מי גנב ואיפה הכסף, פלט ג'ובו פלאש מהמצלמה כשניסה לצלם את הארוע שיהיה לזיכרון בחוסר טאקט משווע שהרגיז את השוטרים העליזים. בארנק היו חמישים יואן ושתי מפתחות של הבית בירושלים. מייד אספו ההורים את הכסף והחזירו לנו ושאלו לחשיבות המפתחות. יואב המציא סיפור שאלו מפתחות <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF2_FvhhWI/AAAAAAAAAHg/q3SdZRum5GE/s1600-h/DSCF3412.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039940284249638242" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfF2_FvhhWI/AAAAAAAAAHg/q3SdZRum5GE/s320/DSCF3412.JPG" border="0" /></a>של מנעול שנמצא בתאילנד, שמאחוריו השארנו ציוד שלא הבאנו לסין. אחרי עשרים הסברים הם כנראה הבינו את החשיבות ושלחו את הילדים לחפש את הארנק ברחוב. כששבו מהחיפושים ללא ממצאים, אנו היינו עמוק בתוך תחקיר הדרכונים והויזות שלנו לסין. התבקשנו למסור עדות על המקרה ומילאנו דו"ח באנגלית על פרטי האירוע. השעה נהייתה מאוחרת, תשע וחצי. החלטנו לבקש עבור המפתחות עוד חמישים יואן. הרעיון התקבל ע"י השוטרים בברכה, ומייד נפתרה כל הפרשה. נראה היה כאילו אם לא היינו מציעים את הפיתרון הזה, היינו ממשיכים לשבת שם, כמו גלמים עד הבוקר והילדים בחדר הסמוך נשארו עומדים, נבוכים ומחכים לעתיד להתרחש. ראינו שמכניסים למחשב את שמותיהים, ויצאנו הכי הוגנים בכל הסיפור, כשהשבנו לילד את השטרות שהחרמנו ממנו. הרגשנו שעשינו מצווה חינוכית. חגגנו את סיומו של הערב במסעדה ובאנטרנט</div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-920431246388964446?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-89068888459066505212007-04-14T20:01:00.000+08:002007-04-14T20:01:07.056+08:00<div><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rexcu6SieyI/AAAAAAAAAG4/Y06Hh5gYugY/s1600-h/DSCF3364.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038504044111493922" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rexcu6SieyI/AAAAAAAAAG4/Y06Hh5gYugY/s320/DSCF3364.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">איזו הפתעה!!! מתועוררים לבוקר לבן. מזכיר את הלילות בירושלים, את הבקרים, אך הפעם ללא כל הכנה. המחזה רומנטי להפליא. הכפר הכ"כ סיני של אתמול בערב, זקנים מלוכסנים מעשנים מקטרת עם כובעי קסקט, מבנים אפורים, גגות רעפים מעוקלים, אהילים אדומים בכניסות ובשערים הרחבים, על כל אלו הצטברה שכבה לבנה של כשבעה עד עשרה ס"מ שלג. לא רק עליהם, כך הסתבר כמה שעות אח"כ כשהערפל התפוגג, אלא על כל הרמה הארוכה שבקטע שמדרום לעיקול הרחב בערוץ נהר הגי'נג וגם מצידי העמק. העולם כולו מצד אל צד נצבע בלבן. הכביש השחור מאתמול, הפך לשני קוליסים שחורים וקפואים במשטח הלבן. כך התעוררנו. אתמול בלילה, כשיצא הסבא של המשפחה שאצלה ישנו, הוא חזר עם כל מיני כתמים לבנים אבל לא העלנו בדעתנו שמדובר בשלג</div><div align="right"><br />בבוקר ישבנו לאכול עם המשפחה, כשעמדנו לצאת, פתאום הם בקשו כסף. שילמנו להם שלושים יואן. הבקשה הכ"כ לגיטימית הזאת האירה אור מעט שונה על כל הארוח, אבל אין ספק שמדובר במשפחה חביבה שזכתה כמונו לחוויה יוצאת דופן שלא תישכח בשנים הקרובות. לא כל יום אתה ישן עם חכם סיני זקן במיטה</div><div align="right"><br />למרות השלג יצאנו לדרך</div><div align="right"><br />הרעש שעולה מהנסיעה על הקרח והשלג, נע בין פצפוץ רך, עמוק וטיפה גס של הצמיגים המפלסים את דרכנו בקרח, לבין שקט מוחלט להפליא כמו שרק שלג יודע לייצר. הרכיבה מלווה מידי פעם בזעקה של מי מאיתנו שעוד שנייה מחליק. למרבה ההפתעה, חוץ מהחלקה אחת קטנה, הנסיעה על הכביש המושלג עברה בשלום. פרצות קטנות מידי פעם בערפל חשפו נוף מארץ אחרת. שונה בתכלית ממה שזכרנו מאמש. כל זמן הרכיבה השלג לא הפסיק אפילו לשנייה, והצליף בפנים או לפחות במה שנשאר חשוף מהם</div><div align="right"><br />הגיעה הירידה, המהירות אפסית, מתגלגלים לאט במורד. את הבלמים הקפדנו<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexdU6SiezI/AAAAAAAAAHA/qSehb9Q_tkE/s1600-h/DSCF3359.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038504696946522930" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexdU6SiezI/AAAAAAAAAHA/qSehb9Q_tkE/s320/DSCF3359.JPG" border="0" /></a> לנקות בבוקר אבל קשה להגיד שאפשר היה לסמוך עליהם לחלוטין. בשלב כל שהוא עוד למעלה, אמרתי "כוס אמוק עם הטיול הזה, יאללה גו'בו, עזוב אותך, בא ניסע הביתה" ארז אמר "סבבה", עלינו על האופניים, והתחלנו לפדל</div><div align="right"><br />הירידה העלתה מעט את הטמפרטורה, ממינוס שתיים לאפס, אבל הקפיאה באופן פסיכי את כפות הידיים והרגליים. בשלב כל שהוא, הקרח על הכביש הפך להיות זרם מים קפוא שהותז לכל עבר מהגלגלים. יחד עם המהירות המצטברת, הרכיבה הפכה להיות סיוט. מזל שהירידה נמשכה רק שבעה ק"מ. ומזל גדול עוד יותר שחמישה ק"מ אחריה, כפי שהובטח, חיכה לנו מתחם של מעיינות חמים... את ההמשך אפשר רק לדמיין<br /><br />נוסף על המלון היוקרתי במתחם המעיינות ישנה שורה של מסעדות וקיוסקים לא ברורים כמו שיש בדרך כלל בסין, בקומה השנייה של המתחם ישנם חדרי אירוח פשוטים וזולים ובעלי מסעדות חייכניים. ישנו בחדר כזה תמורת שלושים יואן, בינתיים, השלג הפסיק והשמש יצאה לרגע. הטמפרטורה טיפסה במהלך היום עד 2 מעלות, ונחשף עמק ר<a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rexd-6Sie0I/AAAAAAAAAHI/bvxKE1BHxFc/s1600-h/DSCF3362.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038505418501028674" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/Rexd-6Sie0I/AAAAAAAAAHI/bvxKE1BHxFc/s320/DSCF3362.JPG" border="0" /></a>חב ידיים, עם רכסים נמוכים ותלולים משני צידיו, עם טראסות נמוכות ולבנות לעת עתה<br /></div><br /><div align="right">היום רכבנו 18 ק"מ. התחלנו בגובה 1370 וסיימנו ב 980</div><br /><div align="right"><br />...ברוך מקרר האינסולין<br /><br /><br /><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-8906888845906650521?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-36352207546103956152007-04-14T19:58:00.000+08:002007-04-14T19:58:37.681+08:00<div align="right"><br /></div><div align="right"><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexSN6SieuI/AAAAAAAAAGY/EMhJMjrDW-o/s1600-h/DSCF3324.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038492482059533026" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexSN6SieuI/AAAAAAAAAGY/EMhJMjrDW-o/s320/DSCF3324.JPG" border="0" /></a><br />התעוררנו בעצלתיים לבוקר רטוב וערפילי סביבנו. בתוך המערה בה ישנו היה חם ויבש כל הלילה וגם בבוקר (אם כי מעט רועש בשל הקרבה לכביש). הכביש רטוב מערפילים. מתחילים לנסוע שבעה ק"מ ראשונים במישור, שנגמר באזור בו ישנם מספר מכרות פחם ומשאיות צופרות למכביר. בסלע האבן חול שסביב המכרות, אפשר להבחין בגוונים שחורים המכהים את הסלע האפור. עברנו בסמוך למכרות בשעה אחת עשרה, כנראה שזוהי שעת ההפסקה כי מהגבעות שמסביב, החלו נוהרים מאות אנשים בנקבים מבוצבצים וחלקים, כנחילים הנוהרים אל הכביש ומשם אל כפרם. בסמוך למכרות הפחם נשפכו מים חמים ומריחים מגופרית אל נהר הג'ינג חה (חה פרושו נהר בסינית) הענק ברוחב אפיקו, אך זורמים בו מעט מים יחסית בשצף ובצבע אפור כמו של נחלי הנגב בשטפונות. מנקודה זו החל הכביש מטפס לאורך כמעט עשרים ק"מ. ראשיתו של הטיפוס עוברת בגשר מעוקל ועצום באורכו ובגובהו מעל אותו נהר<br /><br /><div align="right">בסוף אחת העליות הגענו לבסטה בצד הדרך אותה מאיישים חמישה זקנים נטולי שיניים דוברי סינית בניב מקומי (שגם ככה נשמע מוזר כשהוגים אותו ללא שיניים) ג'ובו לא הבין מהפמליה הזו כלום חוץ מכך שרצו עבור מילוי בקבוק המים שלנו יואן אחד. הצלחנו להתחמק מהם בטענה שהמים ימיסו את הבקבוק ומהניסיון המוזר שלהם לבקש כסף עבור מים חמים. המשכנו הלאה והתפנקנו בשתיית קפה ומילוי מים בתחנת דלק מחוממת</div><br /><br /><div align="right">בקצה העליות שוכנת עיירה ססגונית בשם צ'אנג או שברחובותיה אווירת חג - חזיזים עפים על ימין ועל שמאל ותהלוכות ססגוניות של אנשים לבושי לבן ומתופפים חוצות את הרחובות. ביקשנו להשלים בירקות לא<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexTsqSiexI/AAAAAAAAAGw/EZdjcB56qjE/s1600-h/DSCF3331.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038494109852138258" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexTsqSiexI/AAAAAAAAAGw/EZdjcB56qjE/s320/DSCF3331.JPG" border="0" /></a>רוחת הערב (ערב שישי היום). קנינו באחת הבאסטות מצרכים ולפתע הופיעה מקומית דוברת אנגלית ממש טובה שהתעקשה לעזור לנו. הלכנו יחד לאכול מרק חם במסעדה מקומית - היה ממש טעים, וביקשנו ממנה שתכתוב לנו בסינית עוד משפטים שנוכל להראות לאנשים אם ניתקע ונצטרך עזרה. המשפטים היו: א. יש לי בעייה באופניים, חבר שלי נמצא קדימה, גם הוא רוכב על אופניים, אתה יכול בבקשה להעביר לו את הפתק הזה? ב. יש לנו אוכל, אוהל וציוד, אפשר לישון בחצר שלכם בלילה הקרוב? </div><br /><br /><div align="right">חוץ מהמשפטים האלה, ביקשנו שתעתיק את כל משפטי הקרח עבור הציידנית לדף מסודר. השעה הייתה שלוש וחצי, ולעיירה הבאה חסרו לנו עוד עשרים ק"מ ברכיבת מישור. הטמפרטורה צנחה בדרך לשלוש מעלות וגשם החל מטפטף. חלפנו על פני עיירת היעד, כשבדרך עצרנו בקיוסק "לתדלק" בעוגיות לקפה שם חזינו בתופעה מוזרה בה המחיר הרשום על העוגיות מתייחס לכמות של חצי ק"ג. השעה הייתה חמש וחצי, שעתיים לפני חשכה, המשכנו עוד קצת עד שהבחנו בשביל עפר המטפס בביצבוץ לכפר הקרוב. עלינו אל הדרך המרכזית בכפר וניסינו לבקש מהאנשים מקום ללילה. כולם הכווינו אותנו 5 ק"מ בהמשך הכביש לפונדק דרכים. לא המשכנו ולפתע הגיח סבא זקן ומזוקן, שלפנו את המשפט שכתבו לנו בסינית היום בצהריים אודות מקלט ללילה. לא הבנו למה התכוון אותו זקן, אך בהוראתו הצטרפנו אליו והוא הביא אותנו אל ביתו. חצר סגורה עם כלב שומר בכניסה, מרכז החצר בוצי וסביבו שורות חדרים מקורים עם אח. מיד פינו את אחד החדרים עבורנו, מיטה ומצעים. את האופניים החננו בחדר המיועד לכך בסמוך לאופנוע שלו והצטרפנו לערב הווי בסלון ביתם המחומם. עשר נפשות סביבנו, מתבוננים בתמונות מהמצלמה שהקרנו בטלווזיה, הם מציעים לנו תפוחים ואנחנו להם קפה ועוגיות. אותו סבא הסתבר שבאופיו הוא כנראה מאוד מיוחד, בניגוד לסינים הטיפוסיים שפגשנו הוא לא היסס לטעום מהעוגיות ומהקפה, ובזכותו כיבדנו בהצלחה גם את הנכדים. אותו סבא, יושב בפינת הסלון, מעשן טבק בקצה מקטרת ארוכה במיוחד <a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexSe6SievI/AAAAAAAAAGg/Sys3J--1t6Q/s1600-h/DSCF3348.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038492774117309170" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexSe6SievI/AAAAAAAAAGg/Sys3J--1t6Q/s320/DSCF3348.JPG" border="0" /></a>ומשתעל בלי סוף. חלק מההשתעלויות מסתיימות ביריקה נדיבה של מוחתא צבעונית על רצפת הסלון הפרטי שלו (!). ארוח למופת, לא מעייף ובאווירה טובה ממש. דלינו מידע על המסלול מחר שעתיד להתחיל בירידה, ואחרי כחמישה עשר ק"מ צפויים מעיינות חמים</div><div align="right"><br />כשביקשנו ללכת לישון בחדר שהיקצו לנו, סירבו המארחים בתוקף והתעקשו שנישן בסלון ביתם על מיטה מפנקת עם מצעים וכריות ליד אח בוער. בקשותינו לא הועילו והם התעקשו. הסכמנו, ומצאנו עצמנו, שלושתנו (כן, גם הסבא הצטרף אלינו למיטה...) ישנים במיטה באלכסון - המיטה הייתה מיועדת לסינים קצרים, מעל סדינים חשמליים, מעבירים לילה כשבחוץ קפוא ובפנים חם ומפנק. כן ירבו</div><br /><br /><div align="right">באמצע הלילה, יצא ג'ובו להשתין והכל לבן משלג. מחשש לקפיאת האנסולין, הכנסנו את הציידנית לסלון ובבוקר התעוררנו <a href="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexTB6SiewI/AAAAAAAAAGo/xdh5kPvHBLI/s1600-h/DSCF3351.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5038493375412730626" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RexTB6SiewI/AAAAAAAAAGo/xdh5kPvHBLI/s320/DSCF3351.JPG" border="0" /></a>לעולם לבן ושלג יורד במרץ</div><br /><br /><div align="right">היום רכבנו כחמשים ק"מ. התחלנו בגובה 880 מ' וסיימנו ב 1240<br /><br /><br /><br /><br /><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-3635220754610395615?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-20316380398311397522007-04-14T19:57:00.000+08:002007-04-14T19:57:08.490+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRSnHJoJ3I/AAAAAAAAAFo/oXKxJ0bWmZg/s1600-h/DSCF3205.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5036241115194861426" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRSnHJoJ3I/AAAAAAAAAFo/oXKxJ0bWmZg/s320/DSCF3205.JPG" border="0" /></a><br /><br /><br /><br /><div align="right">שמונה אפס אפס העירה אותנו שדאוו המארחת הסינית שאיתה קבענו לנסוע. התארגנו, אספנו את הקרח לציידנית מהמקרר בו השארנו אותו, קנינו מיכלי אפסון לאנסולין (כדי להוציאו מהקרטונים ולצמצם נפח) והגענו לאנטרנט בו ישנו בלילה. יצאנו לאכול ארוחת בוקר ברחוב. קערת מרק עמוקה מולאה טופו דליל מכוסה ברוטב צ'ילי עשיר בשמן - ממש לא משהו. הצלחנו לאכול את המנה הזו הודות לפיתה עגולה גדולה ומיוחדת שצפינו באפייתה ובדרך ההכנה: שקילת כל גוש בצק, כחצי ק"ג, רידודו בעזרת מוט ברזל עבה וכבד מעוגן לקיר במיסב כדורי ומאפשר משחק לכל הכיוונים על גוש הבצק. כשהבצק מרודד הוא עובר למוט ברזל המקשט אותו בקווים ישרים. (ובעצם מאפשר אפייה טובה יותר של הלחם). הפיתה הסופית מבושלת על גחלים הנמצאים מעל ומתחת לתיבת מתכת בתוכה נמצא הבצק - בטח נבנה <a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRS7nJoJ4I/AAAAAAAAAFw/xWWwcoUFzl8/s1600-h/DSCF3209.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5036241467382179714" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRS7nJoJ4I/AAAAAAAAAFw/xWWwcoUFzl8/s320/DSCF3209.JPG" border="0" /></a>מתקן דומה בחצר יום אחד</div><br /><br /><br /><br /><div align="right"><br />חזרנו לאנטרנט ונסענו עם הבוס של שדואוו לסיבוב בקברים במכוניתו. הוא בחור מקומבן, ובשל כך סידר לנו כניסה חינם לאתר הקבר של נכדתה של המלכה הראשונה והיחידה בקיסרות הסינית. טאנג יונג טאי. שם המלכה היה "או צה טיה" שמשמעות שמה הוא שמש ירח ושמים. היא הוסיפה על שמה סימן חדש שמש ירח ושמים - 日月空לאלפא בית הסיני שפרושו כשמה</div><div align="right">. המלכה (שלפני שהייתה מלכה הייתה בסך הכל אשתו של המלך) התחתנה עם המלך לי ג'י שהוא השלישי ממלכי שושלת טאנג המפורסמת. הסיפור מספר על כך שהייתה בה תאוות שלטון והיא זו שרצחה את המלך. מאוחר יותר, מחשש שיפגעו בסמכויותיה כמלכה, רצחה גם את ביתם ושלושת בניהם ולא השאירה מילדיה אף אחד שיוכל לשלוט במקומה.מאחר וכן היו לה נכדים מאותם בנים שרצחה, הייתה קשובה לקלחת הרוחשת נגדה גם מכיוון זה, וכששמעה את נכדתה, טאנג יונג טאי, מדברת עליה רעות ומקניטה אותה, החליטה לרצוח גם אותה. קברה של אותה נכדה נמצא באתר זה והמודל שלו חוזר בכל תשעה עשר הקברים השונים של הקיסרים משושלת טאנג הקבורים במחוז שא'אנשי. הקבר נמצא במעמקי האדמה (כ- 15 מטר מתחת פני הקרקע) ומוליך אליו מסדרון חצוב בסלע שראשיתו בשער כניסה מעץ וסופו באתר הקבר עצמו, שם מצויה אבן שחורה מעוטרת שהיא תעתיק של חדר מגורים. המסדרון עצמו מקושט ומעוטר בציורי קיר משושלת טאנג, (ששלטה בין השנים 618 עד 907) אבל סביר להניח ששוחזרו וחודשו מספר פעמים במהלך השנים. לצד הקבר נמצאו פסלים, תכשיטים, כסף וזהב שהושארו לכבודה של הנכדה. כל חפירת הקבר התת קרקעית נמצאת מתחת לגבעה בולטת ונישאה (דפוס קבוע לכל הקברים).אותה נכדה הייתה עתידה להיות המלכה הבאה אך בגיל 17 נרצחה. סיפור נוסף על מותה מספר על כך שמתה בלידה (כניראה סיפור פחות פופולרי). בציורי הקיר אפשר לראות דברים מעניינים על התרבות ודפוסי התנהגות מלפני אלף וארבע מאות שנים. למשל, אישה המחזיקה כוס סמוך לבטנה מרמזת על כך שהיא עייפה. נערה שצורת </div><div align="right">עמוד השדרה שלה ורגליה יוצרים צורה של האות s נחשבת יפה ואסתטית יותר<br />לאחר ביקור בקברה של הנכדה, נסענו לבקר בקברם של המלך והמלכה (הנרצח והרוצחת משושלת טאנג). לאחר הירצחו של המלך שלחה המלכה שני שליחים לחפש עבורו מקום קבורה. אחד יצא מערבה, ואחד מזרחה, שניהם יצאו משיאן, שם ישבה שושלת המלוכה. הם חזרו עם אותו מקום כאופציה עדיפה לקבורה. בנקודה זו נקבר המלך. האזור הוא הררי ונישא ובולטים בו שני צריחים על שתי גבעות נפרדות שבאוכף שביניהם היה שער הכניסה בדרך לקברו של המלך. גרם מדרגות ארוך מטפס עד למעלה ומשם בנוייה טיילת רחבה ממנה תצפיות מדהימות על טראסות בוץ בהן מגדלים חיטה וסביבם כפרים חקלאיים אפרורים וחומים. בראש הטיילת שער נוסף ובשני צידיו עמודים המסמלים את המלך והמלכה. המלך מצויין בעמוד המורכב משבע אבנים שונות המסמלות: שמש, ירח, ברזל, מים, אש, אדמה ועץ. ואילו האבן של המלכה נקראת אבן ה<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRTdHJoJ5I/AAAAAAAAAF4/f2rb3-y0FcY/s1600-h/DSCF3219.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5036242042907797394" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRTdHJoJ5I/AAAAAAAAAF4/f2rb3-y0FcY/s320/DSCF3219.JPG" border="0" /></a>מילים החסרות, עליה משורטטים רק דרקונים שצויירו בשלב מאוחר אחרי קבורתה ע"י זרים. כניראה שהעדיפו לא לכתוב כלום כי לא היו הרבה דברים טובים לכתוב<br />בקצה הצפוני לאורך הטיילת ישנם עשרים פסלי לוחמים מאבן אוחזי חרבות. במקרה זה בשונה מאתר חיילי החרס, הפסלים זהים זה לזה. בסמוך לשער הצפוני מרוכזים שישים ואחד פסלי פקידים זרים שהובאו לעזר הממלכה לאחר מותה של המלכה, בתקופתה של שושלת טאנג<br />הקברים עצמם נמצאים על הר גבוה אליו מובילה אותה טיילת אך לקבר לא ניתן להיכנס, כניראה מתוך פחד ויראת כבוד. מספרים על גשם שהחל לרדת בכל פעם שניסו לחפור בורות בקרבת הקברים. בנוסף על כך הכניסה לקבר חסומה ביציקת ברזל</div><br /><br /><div align="right"><br />בדרכנו אתמול עברנו ליד קבר נוסף של מלך בשם לי שי מין באתר הקרוי "דז'או לינג". אך הקברים בהם ביקרנו הם הגדולים והמרשימים מתוך תשע עשר הקברים בפרובינציה זו. ההפנייה לאתר הקבר משולטת. לא נכנסנו לאתר שמאוחר יותר רק הובהרה לנו משמעותו</div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRUP3JoJ6I/AAAAAAAAAGA/HWnfIXPAJWA/s1600-h/DSCF3220.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5036242914786158498" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRUP3JoJ6I/AAAAAAAAAGA/HWnfIXPAJWA/s320/DSCF3220.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right"><br />מזג האוורי היום היה קר מאוד עם רוחות עזות לכן החלטנו להישאר יום נוסף בגסט האוס - אינטרנט הזה בתקווה שמחר יתבהר.בערב חזר ג'ובו א' (יואב) מסיבוב עם גרעינים שחורים קלויים בטעם ממש מיוחד. גודלם 16-18 מ"מ (ממש קטנים) ולפני הקלייה הם הושרו בתיבול של: מעט מלח, סוכר, וניל ורום. אנחנו מקווים שאלו הם התבלינים... בכל מקרה הטעם נפלא, בניגוד לאוכל הסיני שנתקלנו בו עד היום </div><br /><div align="right"></div><br /><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-2031638039831139752?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-8415048210657112802007-04-14T19:56:00.001+08:002007-04-14T19:56:33.917+08:00<div align="right">התחלנו ברכיבת בוקר של 15 ק"מ כשסביבנו מטעי תפוחים. כל הזמן סביבנו צופרות מכוניות ומשאיות, אז ביקשנו לעשות הפסקה באחד הכפרים לצד הכביש. פנינו מהדרך הראשית, והגענו לכפר שבין רגע התאספו בו כארבעים תושבים לצפות בנו. מיד הגישו לנו תפוזים, תפוחים ומים חמים והלכו לגייס את דוברי האנגלית שבמקרה היו במקום בגלל ראש השנה הסיני. נערה אחת ידעה להגיד אך ורק "האו אר יו?" וכשענינו לה, התפעמו כל המבוגרים מכך שהיא מצליחה לתקשר איתנו. אחרי חצי שעה, הגיעה סטודנטית מאוניברסיטת שאין שדיברה אנגלית די טובה, קשקשנו איתה קצת, והיא הזמינה אותנו לארוחת צהריים עם המשפחה שלה. הבתים נראים אפורים ומוזנחים, מזג האוויר קר ואין ירוק בחוץ, האדמה נראית מדברית, הילדים מלוכלכים ולנערות בנות עשרים יש בוץ שחור מתחת לציפורניים הלא כסוסות שלהן. ישבנו בחצר ופיצחנו אגוזי מלך, יצאנו להפריח עפיפונים גם כאן בשדרה המרכזית וארוחת הצהריים שגיעה ממש מאוחר (שלוש שעות אחרי שהגענו לאותו כפר) הייתה מוזרה - רוטב חסר טעם של אורז ת<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRE_nJoJ2I/AAAAAAAAAFY/-8PriNmSztM/s1600-h/IMG_0174.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5036226142938867554" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReRE_nJoJ2I/AAAAAAAAAFY/-8PriNmSztM/s320/IMG_0174.jpg" border="0" /></a>פוח ומוזר ופולי סויה. בתחילה הגיש לנו בעל הבית סוכר, כי חשב שזה מנהג מערבי לאכול הכל עם סוכר, אבל מה שהיה חסר שם באמת היה מלח. לצד התבשיל הוגש גם סלט מירק מקומי (כניראה סוג של לפת) מגורד בפומפייה מאוד גסה עם ג'ינג'ר. הירק הזה קצת חסר טעם, ויש לו מרקם של תפוח אדמה לא מבושל. חוץ מזה היו גם דמפלינגים ממולאי בשר מאודים - יופי של ארוחה </div><br /><div align="right">הסתובבנו קצת בחצר. ראינו את בור המים שכבר אינו בשימוש ואת המטבח המיוחד העובד על פחמים (שכורים במכרה ולא כאלה העשויים מעץ) עם ארובה וסירים שטוחים נושפי אדי מים חמים. המקומיים, גברים בלבד, שיחקו במשחק סיני דמוי דומינו עם אבנים שמנות, עליהם כתובות מילים וצבעים. את חוקי המשחק לא יכלה להסביר לנו המארחת כי זה מחוץ לתחומה. ראינו גם עץ אפרסמון גבוה והם סיפרו ששיטת ההבחלה של הפרי, היא או טבעית - אוספים את הפרי רק כשהוא מתרכך, או ששמים אותו במים רותחים, ומחכים עשרים וארבע שעות כשהוא מושרה באותם המים עד שהוא מוכן לאכילה</div><br /><div align="right">המשכנו בדרכנו וחיפשנו קרח לציידנית בעיר סמוכה, צ'יאן שיאן (עשרים אלף איש), שפירושה עיירת שמיים. לא מצאנו והחלטנו להשאיר את הבקבוקים באחד ממקררי הגלידות ולאסוף אותם למחרת בבוקר</div><br /><div align="right">התפצלנו למשימות שונות של התארגנות ללילה, ובחיפושינו אחר בשר לארוחת הערב, עברנו במקרה במרכז העיר שהיה שוקק חיים במיוחד והחלטנו לאכול ולבלות באזור הססגוני. אכלנו במסעדה שמכינה אטריות בצק באופן ידני - תהליך מדהים ביופיו, ארוחה סינית טיפוסית - תפלה וממלאת. בכיכר העיר פוזרו לפחות שמונים שולחנות סנוקר. שכרנו שולחן למשחק (במחיר סמלי של אחד יואן - שישים אגורות) והיינו עדים לקהל של לפחות מאה סינים סקרנים. בסוף המשחק המשכנו ללכת ופגשנו בחבורת נערים שאחת מהם דיברה אנגלית מצויינת, והזמניה אותנו לישון בבית שלהם. בעיות עם ההורים לא אפשרו את זה לכן השארנו את האופניים באחד הבתים והסתובבנו למצוא "מלון" לישון בו בלילה. אחרי כמה שעות מצאנו פינה אדירה שהיא קומה שנייה של אנטרנט. התמקמנו ללילה למרות שלא היה לנו בכלל ציוד, עלינו וקבענו להיפגש בבוקר ולנסוע לקבר של הקיסרית היחידה של סין הנמצא בקרבת מקום. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-841504821065711280?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-19724127178691949642007-04-14T19:56:00.000+08:002007-04-14T19:56:05.321+08:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReL1QnJoJ0I/AAAAAAAAAFE/LDIpLcsfKQU/s1600-h/DSCF3185.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5035856999089710914" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/ReL1QnJoJ0I/AAAAAAAAAFE/LDIpLcsfKQU/s320/DSCF3185.JPG" border="0" /></a><br /><p align="right"><br />יום רכיבה ראשון. ההתרגשות גדולה. מוזר לחשוב על הסוף. מוזר לחשוב על מה לחשוב. אומרים שכל מסע, גם הגדול ביותר מתחיל בצעד קטן</p><br /><p align="right">שיאן מרושתת אומנם במערכת אוטסטרדות ענפה מכל כיוון אבל הכבישים יחסית ריקים. זה לא מנע מנהגי המשאיות לצפור בקולי קולות מהנתיב השני כשהם מתקרבים אלינו ולהקפיץ לנו את הפיוז כל פעם מחדש</p><br /><p align="right"><br />החלטנו לנסוע בדרך מעט שונה ולבחור את כביש 312 כדי להתקדם מערבה. לפי השילוט, לנג'אוו, בירתו של מחוז גאנסו, רחוקה מכאן 720 ק"מ. לפי המפה לא ברור בדיוק מה יהיה תוואי הדרך מבחינת עליות וירידות. משיאן יוצאים שלוש דרכים מרכזיות מערבה, הגישה לדרך 312 עוברת דרך עיירה גדולה נוספת בשם שיאנג יאנג שרחוקה 30 ק"מ משיאן. כעבור 27 ק"מ מגיעים לכיכר גדולה שממנה אפשר, אם הבנו נכון, לקצר ישר לדרך 312 או להיכנס אל העיירה וממנה, לפי שילוט ברור ונוח, לצאת אל הכביש (מספר הכביש מצויין אף הוא). בכניסה לעיירה עוברים מעל גשר קלטרווה מרשים. שמתחתיו לאורך הנהר מתפתלת טיילת נעימה. לאורכה מעיפים עשרות ואולי מאות עפיפונים. מחזה מיוחד</p><p align="right"><br />את הלילה העברנו במטע תפוחים מדרום לדרך. צמוד לשער לקופות של הכביש, כחמישה ק"מ מהעיירה. מסעדות ושווקים זמינים פה בשפע</p><p align="right"><br />הרכיבה כולה שטוחה והדרכים ראשיות ובמצב מצויין. לאורך כל הדרך יש נתיב מיוחד לאופניים שעמוס הרבה יותר מהנתיבים של המכוניות<br /></p><p align="right">סה"כ- 40 ק"מ</p><p align="right"></p><p align="right"><br /></p><br /><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-1972412717869194964?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-29160906567444482572007-04-14T19:55:00.001+08:002007-04-14T19:55:37.629+08:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGSzFvhhfI/AAAAAAAAAIo/eY-aZCj9m-0/s1600-h/DSCF3096.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5039970864416785906" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_lNrS1kqT--s/RfGSzFvhhfI/AAAAAAAAAIo/eY-aZCj9m-0/s320/DSCF3096.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">יוצאים לדרך סוף סוף. זנחנו את האתר למשך איזו שהיא תקופה. רוב רובו של פרק ההתארגנות נרשם בקונמינג ונעשה בו שימוש ברכישה של האופניים של ארז</div><div align="right"></div><div align="right">בעשרים ואחד לינואר המראנו מבן גוריון לבנגקוק שם בילינו פחות או יותר חודש בארגון אין סופי. גלגלים, חישוקים, תיקים, ויזות, מסמכים, תאילנדים והרבה חום ליוו את החודש האחרון. בתאילנד עשינו גם איזה שהוא טיול מקדים ברכיבה מבנגקוק לקנצ'נבורי. טיול שמטרתו הייתה לבדוק שבאמת לא שכחנו כלום, ושהציידנית של ארז באמת עובדת ותצליח להזיק את הקרח למשך כמה ימים בחום של 35 מעלות. וכמובן שגילנו ששכחנו לא מעט, ושניתן עוד לשפר בהרבה את הציידנית. אחרי עוד כמה ימים נוספים בעיר המאוסה הצלחנו בסופו של דבר להגיע לרמה הרצוייה ולצאת לדרך</div><div align="right"><br />שלוש שעות טיסה בלילה של יום שני התשע עשרה לפברואר מבגנקוק לשיאן. בירתה של האמפריה. למעשה בירתה הראשונה של האמפריה בגבולותיה הנוכחיים פחות או יותר, אלפיים שנים אחרוה מהיום</div><div align="right"><br />את הדרך משדה התעופה עשינו באוטובוס ציבורי לתיירים במחיר של עשרים וחמישה יואן לאדם, שדה התעופה מרוחק כחצי שעה נסיעה מהעיר. בכניסה קיבלו את פניינו בברכה שלטי הרחוב האין סופיים, ובלוקים אפורים ארוכים שמזכירים איזו שהיא עיירה כושלת בארץ. שנה חדשה התחילה פה לפני כמה ימים. שנת החזיר. הסינים מחלקים את השנים שלהם לשתיים עשרה חיות. בדיוק שלשום הסתיימה לה שנת הכלב והתחילה שנת החזיר. פסטיבל פתיחת השנה נקרא פסטיבל האביב</div><div align="right"><br />מרכז העיר מוקף חומה בגוון אפור סיני כהה. החיים מחוצה לה ובתוכה נראים דומים לחלוטין. בשניהם קשה לנחש שמדובר בעיר של שישה מליון איש. מה שמסגיר את זה לעומת זאת זה האוויר המזוהם שמזכיר מעט את הצבע של החומה. רצינו להיות רומנטים ולפתוח את הטיול בקפיצה קטנה למפעל משי. לקחת איתנו איזו שהיא יריעת משי קטנה ולהעביר אותה איתנו אל מעבר להרים למחוזות המערב. פנינו אל הגיברת בקבלה ושאלנו באנגלית פשוטה אם היא יודעת על איזה מפעל משי בסביבה. אנשי הצוות בגסט האווס החליפו ביינהם כמה מילים סתומות וקצרי בהברות (שמעטות מהן היו מוכרת). הרצינו את פניהם והודיעו לנו בחגיגיות רשמית שהם מתנצלים אבל אין שום מפעל משי בפרובינציית שאאנשי, ושאם אנחנו רוצים לקנות אריג משי מזוייף אנחנו יכולים ללכת לכיוון מגדל הפעמון, הכיכר היפה המרכזית במרכז העיר, ולבקש מהם שם</div><div align="right"><br />נו טוב, קשה להגיד שציפנו למשהו מיוחד. אחרי הכל גם בימי קדם הביאו את המשי מסו ג'ואו הסמוכה לשאנג חאי. הרבה לפני קיומה של העיר המפלצתית, שהוקמה לפני בסך הכל 160 שנה כקולונייה בריטית במקור והיום היא מונה שישה עשר מליון תושבים ומחזיקה בתואר העיר עם מספר התושבים הגדול ביותר בעולם<br /></div><div align="right">אחרי עיון קצר במקורות הסתבר שבאמת מפעלי המשי לא היו כאן בכלל. הסחורות הובאו הנה ממקומות אחרים באמפריה ומכאן יצאו השיירות. לכאן היגיעו השיירות בדרכן חזרה עמוסים בשלל שהולידה הסחורה היקרה</div><div align="right"><br />לפי הלונלי עושה רושם שאין מה לחפש פה יותר מידי. מלבד אתר חיילי החרס שנחשב לאחד הגילוייים הארכאולוגים הגדול ביותר במאה העשרים, אבל ניתן למצותו בביקור של שלוש שעות, ועוד כמה מיבנים ופגודות, עושה רושם שאין פה יותר מידי</div><div align="right"><br />ברור לנו שזה לא באמת ככה. הטויל שאליו אנחנו יוצאים מחר בבוקר, לא יצטיין כניראה בסימון וויים על האתרים שצריך כדי לחזור ולהגיד שעשינו את סין. אין ספק שגם פה מסתתרים להם אנשים מעניינים ששום מדריך לא יוכל להכיל, רגשות, ריחות וטעמים שהדרך היחידה למצותם הוא לצאת לדרך. וזה מה שוקרה מחר, כאן מתחילה לה הדרך</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-2916090656744448257?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-32689671.post-1155573583180908152007-04-14T19:55:00.000+08:002007-04-14T19:55:06.625+08:00<div align="right">ראשיתו של המסע יהיה בשיאן, כל מה שבאמצע כרגע בגדר חידה ובידיים שלנו, ברור לחלוטין שהדרך תוביל אותנו למקומות מהסוג שדרכים יודעות לקחת אליהם, אל מחוזות נידחים ויוצאי דופן, אל אנשים טובי לב אל אנשים קשיי יום, אל מקומות שבהם לחיים ולזמן יש מושגים שונים מהמוכרים לנו. בעיקרון המסע אמור היה להסתיים בישראל אבל בצער רב זה כנראה לא יתאפשר בזמן הקרוב. אז נבחר לו יעד קצת שונה אבל שהוא לחלוטין כבר באירופה. יעד, שבימים שבהם היו שיירות המסחר עוברות מהמזרח למערב, בהגיעו אליו כבר הייתה הסחורה בעלת ערך רב וכבר עמוק במחוזותיה של האמפריה ההלניסטית או הרומית או העות'מנית - אסטמנבול</div><div align="right"><br />סדר המדינות בהם נעבור בדרך על פי סדר, נכון לעכשיו</div><p align="right">סין</p><p align="right">קירגיזיסטן</p><p align="right">טג'יקיסטן</p><p align="right">אוזבקיסטן</p><p align="right">קזחסטן</p><p align="right">רוסיה</p><p align="right">אזרבייז'ן</p><p align="right">גרוזיה</p><p align="right">ארמניה</p><p align="right">תורכיה<br /><br />יש לנו שנה להקדיש למסע הזה. את הדרך אנחנו רוצים לעשות על אופניים, אבל לזכור היטב שהם כלי התחבורה בטיול ולא מטרת הטיול עצמו. ואיפה שניתן לעצור, לחוות, להריח ולטעום, ללכת ברגל איפה שניתן ומתאים למקומות שאליהם לא ניתן יהיה להגיע באופניים. לא יקרה שום דבר אם זה יקח מעט יותר או פחות זמן. הדרך היא המטרה, שם נמצאת התשובה<br /><br />במהלך המסע אנחנו רוצים לתעד בצורה מה שיותר מעניינת את הדרך. בצורה שתתן לנו לערוך ולשכתב, במטרה להוציא מאוחר יותר את הדברים בכתב ולהביא לידיעת רבים את האפשרות המיוחדת של טיול אופניים וכמות החוויות שטיול מסוג זה מזמן<br /><br />הרעיון הוא לשלב בתיעוד את החוויה שלנו תוך תיאור המסע בצורה שתאפשר ללכת בעקבותיו למי שחפץ בדבר ויצר הנדודים וההרפתקנות זורם בדמו</p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/32689671-115557358318090815?l=yoavbike.blogspot.com' alt='' /></div>יואבhttp://www.blogger.com/profile/10912870851479656375noreply@blogger.com3